"צעדת השיבה" אל גדר המערכת בעזה והתגובה הקטלנית של צה"ל למפגינים בלתי חמושים העלתה שוב את שאלת ההתנגדות הבלתי-אלימה לכיבוש. במסגרת השיח הפוליטי הישראלי מדובר בתופעה ביזארית: בני העם הכובש ממליצים על דרכי פעולה כאלה או אחרות לבני העם הנכבש כיצד להשתחרר מאחיזתם. מכאן ואילך הדיון נעשה עוד יותר תלוש, שכן רוב המשתתפים בו כלל אינם ערים להסטורית המאבק הפלסטיני ולאופיים של מאבקים אנטי קולוניאליים אחרים. על כך המאמר של ניב גורדון שלפניכם. אני ממליץ לקרוא בצמוד אליו את המאמר "גנדי, אייכה" של מקס אג'ל, שפורסם ב"מטעם" [עידן לנדו].
* * *
מאת ניב גורדון
במשך עשרות שנים הציונים האשימו את הפלסטינים בפרוייקט הקולוניאלי המתמשך של ישראל. "לו רק היה לפלסטינים מהטמה גנדי", הרבה ישראלים ליברלים טענו, "הכיבוש היה מגיע לקיצו".
אבל מי שרוצה באמת למצוא מהטמה גנדים פלסטינים יכול היה פשוט להתבונן בתמונות של המפגינים בליל יום שישי בערוצי החדשות. קרוב ל-30 אלף פלסטינים הצטרפו ל"צעדת השיבה" הבלתי אלימה, שהתכוונה להקים כמה מחנות אוהלים במרחק של מאות מטרים מן הגדר הצבאית המקיפה את רצועת עזה. מטרתם היתה למחות נגד כליאתם בבית הסוהר הפתוח הגדול בעולם, וגם נגד ההפקעה המסיבית של אדמת אבותיהם – ככלות הכל, כ-70% מאוכלוסיית עזה הם פליטי 1948 שמשפחותיהם החזיקו בקרקעות היכן שלימים קמה ישראל.
ממש באותה שעה שתושבי עזה צעדו לעבר הגדר הצבאית, ישבתי עם בני משפחתי בסדר פסח וקראנו את ההגדה, זו שמורה לנו כי "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, בזמן שהחיילים ירו אש חיה במפגינים שקטים, התבקשו הוריהם של אותם חיילים לדמיין איך זה יהיה לחיות בעזה ומה יהיה נחוץ כדי להשתחרר משבי כזה. וכשמשפחתי המשיכה לשיר "לא יעבדו עוד בפרך, שלח את עמי", דיווחו אתרי החדשות שמספר ההרוגים הפלסטינים הגיע ל-17, ומאות נפצעו.
”על כן התבססה תגובת הממשל על העקרון לפיו סגירת חנויות והפגנת תלמידים דינן כדין הפרת הסדר הציבורי – ובהתאם לכך הוטל עוצר על כל עיר או איזור ביהודה ובשומרון בהם נערכו פעולות אלה.“ ("מעריב", נובמבר 1968)
ההאשמה שהפלסטינים חולקים באחריות לשעבודם ונישולם בידי ישראל משום שלא השכילו לאמץ דרכי התנגדות בלתי אלימות מתכחשת לפער העצום ביחסי הכוחות בין השולט לנשלט, אבל יותר מכך, עיוורת לחלוטין להסטוריה הפוליטית של מאבקים אנטי קולוניאליים, ובמיוחד המאבק הפלסטיני עצמו. היא מתעלמת לגמרי מן העובדה שהפרוייקט הקולוניאלי של ישראל התקיים ועודו מתקיים על בסיס אלימות שוחקת, ארוכת-טווח ורחבת-היקף. בניגוד למה שאולי מצטייר בתקשורת המערבית, הפלסטינים פיתחו מסורת עקבית וברורה של התנגדות בלתי אלימה. יתירה מכך, הדרישה לאמץ אידאולוגיה בלתי אלימה מוחקת לחלוטין את ההסטוריה של מאבקי שחרור לאומיים אחרים: מאלג'יר, דרך וייטנאם ועד לדרום אפריקה.
צעדת השיבה הבלתי אלימה של יום שישי והתגובה הישראלית אליה אינן חריגות על רקע ההסטוריה הארוכה של ההתנגדות הפלסטינית. המצעד תוזמן ליום האדמה, שמציין את אותו יום טראגי ב-1976 שבו כוחות ביטחון ישראליים הגיבו לשביתה כללית ומחאה המונית שאורגנו בידי האזרחים הפלסטינים של ישראל, אשר אדמותיהם הופקעו. באותה מחאה לא אלימה נהרגו שישה מפגינים ועוד מאה נפצעו בידי הצבא הישראלי.
בגדה המערבית וברצועת עזה הדברים תמיד היו גרועים הרבה יותר, כיוון שכל צורות המחאה הבלתי אלימה של הפלסטינים נאסרו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מפגשים פוליטיים, הנפת דגלים או סמלים לאומיים אחרים, פרסום והפצה של מאמרים או תמונות בעלי קונוטציות פוליטיות, ואפילו שירה או האזנה לשירים לאומניים – למותר לציין שגם ארגון שביתות והפגנות – היו בלתי חוקיים עד 1993 (וחלקם עדיין בלתי חוקיים בשטח C). כל ניסיון מחאה באחד מן הערוצים האלה נתקל בהכרח בתגובה אלימה.
שלושה חודשים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, הפלסטינים הצליחו לארגן שביתה כללית בבתי הספר בגדה המערבית: מורים סרבו להגיע לעבודה, הילדים יצאו לרחובות להפגין נגד הכיבוש, ובעלי חנויות רבים לא פתחו את עסקיהם. בתגובה לצעדים האלה של אי-ציות אזרחי, ישראל אכפה מדיניות משטרתית קשוחה: עוצר לילי, הגבלות על תנועה, ניתוק קווי טלפון, מעצר של מנהיגים, והתנכלות גוברת והולכת לאוכלוסיה. במובנים רבים, זה הפך לקוד הפעולה הישראלי כנגד המשך ההתנגדות הפלסטינית הבלתי אלימה.
"דבר", 5.2.1969
למעשה, יש מעין אמנזיה חברתית עמוקה ביחס לתגובה הישראלית לטקטיקות נוסח גנדי. כשהפלסטינים נקטו בשביתות מסחר בגדה המערבית, הממשל הצבאי סגר עשרות בתי עסק "עד להודעה חדשה". כשהם ניסו לשחזר את שביתת התחבורה של מרטין לותר קינג, כוחות הביטחון שיתקו לחלוטין את צי האוטובוסים המקומי. יותר מכך: במהלך האינתיפאדה הראשונה הפלסטינים נקטו באסטרטגיות אי-ציות אזרחי המוניות, כמו שביתות מסחר, החרמת תוצרת ישראל, מרי מסים ומחאות יומיומיות נגד כוחות הכיבוש. ישראל הגיבה בהטלת עוצר, הגבלת חופש התנועה ומעצרים המוניים (אלה רק אחדים מן הצעדים האלימים שננקטו). בין השנים 1987-1994, למשל, השב"כ חקר יותר מ-23 אלף פלסטינים – אחד מכל מאה תושבים שחיים בגדה המערבית ובעזה. כיום אנו יודעים שרבים מהם עונו.
"מעריב", 13.11.1968.
לפיכך, הטרגדיה של טבח פסח בעזה היא עוד אירוע ברצף הסטורי של התנגדות בלתי אלימה שנתקלה בדיכוי ובתגובה אלימה מצד ישראל.
דמו לעצמכם לרגע מה זה אומר לחיות בכלא פתוח, שנה אחר שנה. בואו נדמיין שאנחנו האסירים ושבכוחו של הסוהר להחליט איזה אוכל נאכל, מתי יהיה לנו חשמל, מתי נוכל לקבל טיפול רפואי מיוחד והאם יהיו לנו מספיק מים לשתות. בואו נדמיין גם שבכל פעם שאנו מתקרבים לגדר, אנחנו הופכים למטרות ירי של השומרים. איזה צורות של התנגדות לא אלימה נותרו לנו? האם הייתם מתקרבים בשלווה לא מאיימת לגדר? אלפי פלסטינים עשו זאת באומץ, ורבים שילמו את המחיר הקשה מכל.
עזה היא אומנם ייחודית במובנים רבים, אבל עמים ילידים מצאו את עצמם במהלך ההסטוריה במצבים דומים. האו"ם הכיר בכך כשאישר את "הלגיטימיות של מאבק העמים לשחרור משלטון זר וקולוניאלי ומשעבוד חיצוני, בכל האמצעים הקיימים, לרבות מאבק חמוש". גנדי עצמו חשב שבנסיבות מסויימות אלימות היא בחירה אסטרטגית הולמת. "אני אומנם מאמין", הוא כתב, "שכאשר הברירה היחידה היא בין פחדנות לאלימות, יש לבחור באלימות… לכן אני גם תומך באימוני נשק לאלה שמאמינים בדרך האלימות. הייתי מעדיף לראות את הודו עושה שימוש בנשק להגן על כבודה מאשר נהפכת, במורך לב, לצופה חסר ישע בחילול כבודה שלה".
אפשר אולי לייחל לתרחיש אחר – ואני בלי ספק מייחל לו – אבל האמת היא שאף פרוייקט קולוניאלי לא בא לקיצו מבלי שהנשלטים פעלו באלימות נגד מדכאיהם. לבקש שחרור או אפילו לדרוש אותו בזעם אף פעם לא עשו את העבודה.
האירוניה היא שזהו גם אחד מן הלקחים החשובים של סדר פסח. סיפור יציאת מצרים מתאר בפנינו כיצד משה פונה אל פרעה כמה פעמים בבקשה שישחרר את בני ישראל מן העבדות. אך פרעה, שוב ושוב, מסרב. רק לאחר שניתכה על המצרים אלימות מחרידה שולחו בני ישראל לחופשי.
כמובן שאף אחד מאיתנו אינו מייחל לכך. אבל כשבוחנים את תגובתה של ישראל לצעדה הפלסטינית הבלתי אלימה, מתברר שחובתנו הדחופה היא להפוך על ראשה את השאלה הציונית, וזאת בכדי למנוע שפך דם נוסף בעתיד. במקום לשאול מתי הפלסטינים יעמידו מתוכם מהטמה גנדי, עלינו לשאול מתי ישראל תעמיד מתוכה מנהיג שאינו תומך בשעבוד הפלסטינים באמצעות אלימות קטלנית? במלים אחרות, מתי ישראל תתנער סוף סוף מן האתוס הפרעוני ותבין שלפלסטינים יש זכות לחופש.
[המאמר הופיע לראשונה באל-ג'זירה באנגלית; תרגום – עידן לנדו]