על ההתפכחות המאוחרת מדי של גנרלים

תמונת מצב בעזה, היום השביעי ל"עמוד ענן": 103 הרוגים, קרוב ל-700 פצועים, כ-600 בתים הרוסים לגמרי או חלקית. מבין ההרוגים, לפחות 58 אזרחים לא חמושים; מתוכם, 21 ילדים ו-12 נשים. כלומר, בתוך שבוע הדביק שיעור האזרחים הלא חמושים מכלל ההרוגים – 56% – את שיעורם במבצע "עופרת יצוקה" (54%). עד כאן "הדיוק הכירורגי" של פעולת צה"ל.

* * *

שלשום, ביום החמישי לפרוצדורה הכירורגית "עמוד ענן", התפרסם בעיתון "הארץ" ראיון תבוסתני, רווי בשנאה עצמית, עם עוד סמולן שכנראה לא גר בדרום ויכול להרשות לעצמו לדבר ככה:

"עדיף לוותר בנושאים מדיניים תמורת הסדרה ביטחונית טובה יותר… הסדר כזה יכלול… הפסקת אש על יד שני הצדדים וכן ערבות מצרית לא רק לשקט, אלא לכך שלא ייכנס אמל"ח לעזה… בין הוויתורים המדיניים – הסרה של המצור הימי מהרצועה… ישראל תכיר בכך שעזה היא מדינה ששולט בה חמאס… זו מדינה ששולט בה שלטון נבחר ואני מצפה שהשלטון הזה ינהג בצורה אחראית, כמו מדינה… לא מספיק לומר 'חמאס ייכנע', צריך לתת משהו, אם לא לחמאס, לאחרים… אי אפשר להגיע להישג שבו צד אחד נכנע. אנחנו שבויים לפעמים בסיסמאות, כמו ‘לא נדבר עם החמאס'. אני אומר הפוך: זו עובדה שהחמאס שולט בעזה ושעזה היא מדינה. צריך להכיר בכך ולנצל את היתרונות שבמצב הזה… אין הכרח בכניסה קרקעית. צריך לשאול מה המטרה שלנו. אם המטרה היא מציאות שבה חמאס לא יורה יותר, הרי שלא חייבים כניסה קרקעית."

שם המרואיין הוא איילנד. גיורא איילנד. אלוף במילואים גיורא איילנד, בשבילכם. ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, ראש אגף תכנון בצה"ל לשעבר.

וגם, כמה מעניין, עד לפני ארבע שנים בסך הכל, מטיף אדוק ל"דוקטרינת א-דאחייה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

באוקטובר 2008 פירסם איילנד, אז כבר אלוף במיל. אבל עדיין חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מאמר בכתב העת "עדכן אסטרטגי" (כרך 11, גיליון 2), ובו פרס את גירסתו שלו לדוקטרינה הזאת. שם טען שישראל נכשלה במלחמת לבנון השנייה משום שפעלה מול האויב הלא-נכון: חיזבאללה, במקום לבנון. "אי אפשר לנצח ארגון גרילה יעיל ומצוייד היטב אם הארגון פועל בחסות מדינה", כתב איילנד, בשעה שהתשתיות של המדינה חסינות לחלוטין מפני פעולות התקפיות. המסקנה:

"המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה. מלחמה כזו תביא לחיסולו של צבא לבנון, להרס תשתיות במדינה ולסבל קשה לאוכלוסיה. המצב שאזרחי ביירות (לא כולל רובע דחייה) נהנו ללכת לים ולבתי קפה שעה שאזרחי חיפה ישבו במקלטים לא יחזור. הפגיעה הקשה בלבנון, הרס בתים ותשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים הם הדברים שיכולים להשפיע יותר מכל על התנהגותו של חיזבאללה."

דוקטרינת א-דאחייה אכן אומצה בצמרת המטכ"ל אבל יושמה לראשונה לא בלבנון אלא בעזה, במבצע "עופרת יצוקה" (על תורת הלחימה החדשה, ראו תיעוד מקיף בדו"ח הזה). התוצאה היתה, מעבר להריגתם של למעלה מ-700 אזרחים לא מעורבים, הרס עצום לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים.

ובכן, מה השתנה בין איילנד של אוקטובר 2008 לאיילנד של נובמבר 2012? איך זה שאותו אדם, עם אותן דרגות אלוף בדיוק, המליץ אז בחום על תקיפה ישירה של אוכלוסיה אזרחית, שתביא להרס תשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים, ואילו היום הוא שינה עורו והפך למופת של מתינות זהירה, שמתנגד לכניסה קרקעית וקורא לפתיחת מו"מ ישיר ומיידי?

אפשרות א': איילנד גרסת 2008 דיבר על מצב שבו ארגון טרור פועל מתוך מדינה (לבנון) ולא על מצב שבו אין הבחנה ברורה בין השלטון לבין גורמי הטרור (עזה). אם כך, איילנד הוא אותו איילנד, ולמעשה תמיד התנגד להפעלת כוח מאסיבית בעזה. אבל האפשרות הזאת קורסת לנוכח מאמר אחר שפירסם איילנד באותו כתב עת בפברואר 2009 (כרך 11, גיליון 4), ובו הוא מביע שביעות רצון מלאה מתפקוד צה"ל במהלך "עופרת יצוקה". הביקורת שלו מתמקדת בהיעדר מטרות מדיניות ברורות מאחורי המבצע, אבל עצם יישומה של דוקטרינת א-דאחייה בשכונות הצפופות של עזה לא מחלצת ממנו שום הרהור כפירה.

אפשרות ב', הס מלהזכיר, לקרוא ומיד להשמיד: מלחמה זה רע לעסקים. לאיילנד 2008 לא היה מה להפסיד, לאיילנד 2012 יש.

אפשרות ג': האזרחות עושה את שלה. שנה-שנתיים-שלוש-ארבע שנים בלי מדים, והגנרל פתאום מתחיל לראות את העולם לא דרך כוונות הרובה. פתאום הוא מבין שאפשר להשיג הרתעה אפקטיבית יותר באמצעות הידברות וחתימת הסכמים, מבלי לשלם מחיר תדמיתי כבד בזירה הבינלאומית (איני חושד באיילנד שחיים של ערבים נעשו יקרים יותר בעיניו). בקיצור, תובנה קוסמית הפציעה במוחו של הגנרל בדימוס: קודם מדברים, אחר כך יורים.

אל התובנה הקוסמית הזאת – הישג טריביאלי לאזרח מן השורה, שעולה במאמצי-על לאנשי צבא – מגיעים הגנרלים הישראלים רק לאחר שהם פושטים את המדים. זמן קצר חולף ופתאום הם צצים מתחת כל מקרופון רענן ומרביצים בנו את תורת הפיוס וההידברות. הדוגמאות רבות, נזכיר רק עוד שתיים מן העשור האחרון.

תא"ל אילן פז כיהן כראש המנהל האזרחי בשנים 2002-2005, ואז השתחרר מצה"ל. ימים ספורים בלבד לאחר שחרורו הוא העניק ראיון נרחב שבו נשא מלים כדורבנות בגנות הכיבוש:

"שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשפלתו של עם שכן… תכנית ההתכנסות לא תצא לפועל גם בעוד עשרים שנה… אם לא נעביר את השטח לגורם שיש לו אינטרס משותף איתנו להגיע להסדר של שתי מדינות בגבולות 67', המצב ייצא מכלל שליטה… הגיע הזמן לבחון את האמירה שאבו-מאזן הוא מנהיג חלש ולכן אינו פרטנר. היתה לנו יד ורגל ביצירת התמונה הזאת… יש בחברון תופעות איומות של אלימות כלפי פלסטינים אך גם כלפי כוחות הביטחון. יישוב שלם לקח את החוק לידיו. אני מאמין שאין מנוס אלא להוציא משם את המתנחלים… עשרות התנחלויות יושבות על אדמה פרטית שנגזלה מפלסטינים ובחסות הממשלה ממשיכות להתפתח".

מאוחר יותר הצטרף גם תא"ל במיל. פז למועצה הציבורית של ארגון "יש דין". איני חושד בו שדעותיו כיום מזויפות; מה שמטריד ומקומם כל כך הוא הפער ביניהן לבין המדיניות שהוציא לפועל כשנשא בתפקיד ציבורי. נזכיר שראש המנהל האזרחי הוא לא פחות מאשר המושל הקולוניאלי של השטחים הכבושים; הארגון שהוא מופקד עליו אחראי על כל ההיבטים המכוערים ביותר של הכיבוש, החל מהפקעת הקרקעות, דרך משטר ההיתרים הדרקוני ועד לצווי ההריסה הסיטוניים. תא"ל פז אומנם נתפס כקצין "שמאלני" בעיני המתנחלים, אבל היו סמוכים ובטוחים שבעיני הפלסטינים שהיו נתונים למרותו לא היה הבדל ניכר בינו לבין כל אחד אחר באותו תפקיד.

מקרה שני: תא"ל גיורא ענבר. תא"ל ענבר שירת כמפקד יחידת הקישור ללבנון בשנים 1994-1996, ונחשב לאחד הקצינים הלוחמניים ביותר שפעלו בגזרה ההיא. חודשים ספורים לאחר שחרורו מצה"ל, העניק ראיון נרחב ל"הארץ" ובו פרש את משנתו הפיסניקית. שימו לב לתשובה שהוא משיב לשאלת המראיין (העיתונאי אביחי בקר):

"השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם.

למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח 'נתקע אותם'.

בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

שנה לאחר מכן החזיר ראש הממשלה, אהוד ברק, את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון – ככל הנראה ההחלטה המועילה היחידה שניתן לזקוף לזכות הקריירה הפוליטית של האיש הזה; החלטה שנפלה 18 שנים מאוחר מדי, אחרי מאות קורבנות שווא, ושאליה ההנהגה הישראלית נדחפה, ככפואת שד, בידי לחץ ציבורי בלתי מתפשר.

זה כמובן לא היה הסוף, הגבול עם לבנון המשיך להתלקח מדי פעם ולגבות קורבנות. גם מלבנון, כמו מעזה, יצאנו בלי הסכם, מותירים מאחורינו שובל ארוך של סוגיות נפיצות ולא פתורות – לקח שכדאי אולי ליישם כשסוף סוף נשתחרר מעזה באמת.

יהיו שיברכו על התופעה הזאת – גנרלים בדימוס שרואים את האור. אותי היא מוציאה מן הכלים, כשאני חושב על כל הסבל המיותר שהם חוללו, או סתם השלימו עימו, דווקא בתקופה היחידה בחייהם שבה יכלו לעשות משהו כדי למנוע אותו. במאמר ישן כתבתי עליהם כך:

הייתכן שאילן פז וגיורא ענבר הבינו את גודל הטעות ואת עומק ההשחתה עוד בהיותם בתפקיד? איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?

אילן פז, כמו גיורא ענבר לפניו, אינו יכול להסתתר מאחורי חובת הציות. לא מדובר כאן בקצין שלישות זוטר, אלא במפקד המינהל האזרחי בכבודו ובעצמו. אדם שחתימתו מעטרת אלפי צווים ותקנות, שהפכו את הכיבוש לאותה קללה שעכשיו הוא מגנה בלהט שכזה: הצבת מחסומים, הפקעת אדמות, סלילת כבישים על אדמות פלסטיניות, הנהגת משטר קפקאי של אישורי מעבר ושהייה והובלת סחורה ואיחוד משפחות וניתוק משפחות וכל מה שעולה על רוחו של הריבון הצבאי. במלים אחרות, במשך שלוש שנות שירותו בתפקיד, אילן פז היה מר כיבוש בכבודו ובעצמו, שני רק לרמטכ"ל. עכשיו הוא אומר לנו "סתאאם, בצחוק, בעצם אני שונא את הכיבוש ורוצה לחזור לגבולות 67". אילן פז השתתף אישית ב-2002 בלכידתו של מרואן ברגותי. עכשיו הוא מוכיח את מדינת ישראל על שבמו ידיה תרמה למצב שבו "אין פרטנר".

ואילן פז לא מתנצל. לא חולם אפילו להתנצל (גם גיורא ענבר דילג על העניין המביך הזה). מבחינתו, אין סתירה בין פעולותיו כקצין בצה"ל לבין התבטאויותיו כאזרח. בינו לבינו הוא מן הסתם משתבח בחומת ההפרדה הקוגניטיבית הזאת: בקרב יורים, בבית מדברים. למפקדיו לא סירב, מתפקידו לא פרש בטריקת דלת: חופשת שחרור של תשעה חודשים ריפדה את פרישתו. מברוק. ככה ייעשה לקצין שמבצע את העבודה הנדרשת ממנו, נגעל קצת, ושותק.

חבל שתא"ל פז הפר את שתיקתו עם שחרורו. חבל שלא חסך מאיתנו את התובנות שבערו בעצמותיו. עכשיו הוא מרגיש אמיץ, ואנחנו מרגישים מרומים. והרי דבר מכל זה לא יסיט ולו במילימטר את מכונת הכיבוש ממסלולה. המכונה הזאת הלא בנויה על אלפי אילן פזים כאלה, אלה גלגלי השיניים והברגים שלה; אנשים טובים ומוסריים, שפשוט עושים דברים איומים מכורח הנסיבות. אמנם, מתי מעט נמצאים בעמדת כוח כמו של פז, עמדה שהייתה מאפשרת להם לזעזע את המכונה באמת, באקט אמיץ של סירוב. אך כולם יחד ממשיכים לשאת בעול; כולם מבטיחים שהמכונה לא תיעצר לעולם. האם מוגזם לבקש שלפחות דיבורי הסרק שלהם ייפסקו?

עכשיו הצטרף אל פז וענבר גם גיורא איילנד, מר "חשבתי-שלשטח-שכונות-מגורים-זה-רעיון-טוב-אבל-אולי-טעיתי", והשאיר אותנו לאכול את החרא שהוא בישל לנו במאמרים מלומדים של מכון אסטרטגי מלומד. אומנם חשדנו שזה חרא, הריח היה מוזר, וגם הטעם לא משהו, אבל כל הזמן הוא וחבריו סיפרו לנו שזה שוקולד בלגי. עכשיו הוא מודה, זה בעצם היה חרא. אולי בכל זאת עדיף לדבר, לחתום על הסכמים, לסגת מרצועת הביטחון של עזה, כמו שנסוגנו מזו של לבנון.

האם ניאלץ לחכות 18 שנים ולקבור 546 חיילים, עד שיפול האסימון למנהיגים המבריקים שלנו שאזור החיץ מעבר לגדר המערכת בעזה – 17% משטח הרצועה! – מייצר את הסיכונים הבטחוניים שאותם הוא אמור לסכל? תא"ל ענבר הודה שהאסימון נפל לו רק לאחר פעולת החיזבאללה בפברואר 1999, שבה נהרג מפקד יק"ל, תא"ל ארז גרשטיין. יום אחרי הפעולה הזאת הכריז מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, שהוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מכניסתו לתפקיד. האם זה מה שנחוץ? שקצין בכיר מאד ייהרג? האם רק דמם של תתי-אלופים סמוק דיו כדי לטעת ספק בליבם של מאות ואלפי הקצינים שמסיירים לאורך גדר המערכת בעזה? האם מותם המיותר של 154 אזרחים עזתיים לא חמושים, מותם המיותר של החיילים נתנאל מושיאשוילי ונדב רוטנברג – לא מספיק מזעזעים כדי לשקול שנית מה בעצם אנחנו מנסים להשיג ברצועת הביטחון של עזה?

מילה אחרונה לקצינים שמשרתים בגבול עזה

קודם כל, שיהיה שחרור קל ונעים. אבל אחרי השחרור, אנא מכם – אל תרוצו לתקשורת ואל תשחררו את חרצובות לשונכם. את חשבון הנפש שלכם תעשו בבית, חיסכו לנו את החוכמה העמוקה ומצולקת-הקרבות שקניתם שם, לאורך הגדר, בלילות טרופים של סיורים דרוכים. ממילא הציבור לא יטה לכם אוזן; עכשיו כבר אין לכם מדים. תמו ולא ישובו הזמנים שבהם הציבור הישראלי היה שותה את מילותיכם בצמא. עכשיו הוא סוגד ללובשי המדים של היום.

על כן, טוב תעשו אם את התובנות החדשות שלכם מן האזרחות, בדבר חוסר התוחלת במצב הכיבוש-למחצה של הרצועה ובפתרונות כוח מול אוכלוסיה אזרחית, תנחילו לא לנו אלא לחבריכם, שעדיין משרתים בצבא. אל תלך לעיתון, מר איילנד, אלא תרים טלפון למח"טים ולמפקדי האוגדות שצועדים במצעד האיוולת המדמם הזה כבר למעלה משבע שנים. תגיד להם שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי גם תצטט להם שוב את דברי תא"ל גיורא ענבר:

"בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

רק תחליף את "לבנון" ב"עזה". אתה יודע, אצלנו מתקשים ללמוד מההסטוריה.

* * *

צפיית חובה: "ערפל הקרב", שיחות עם רוברט מקנמרה, סרטו התיעודי של ארול מוריס (2003).