המבצע להסרת המצור בלב נקי

ההישג האחרון של מבצע "עמוד ענן" נרשם השבוע: ישראל התירה להכניס לרצועה מדי יום, דרך מעבר כרם שלום, 20 משאיות נושאות חצץ לבנייה. לפני כן ישראל גם איפשרה את כניסתן של 20 משאיות נושאות חצץ ממעבר רפיח לרצועה (כן, ישראל גם שולטת על התנועה במעבר בין עזה למצרים, אם לא ידעתם). כמו כן אישרה ישראל להכניס לרצועה 40 משאיות ו-20 אוטובוסים, ובהמשך גם דחפורים.

מדובר בפריצה משמעותית של המצור שהוטל ביוני 2007 על הרצועה עם עליית החמאס לשלטון. עד 2010 לא הותרה כל כניסה של חומרים שהוגדרו "דו-שימושיים" (חצץ, ברזל ומלט), המשמשים הן למטרות אזרחיות והן לצבאיות. מניעת כניסתם של חומרי בנייה במעברים היא הסיבה העיקרית לכך שבעזה עדיין לא שוקמו אלפי המבנים ומערכות התשתית שישראל החריבה ב"עופרת יצוקה".

ביוני 2010 נפער סדק קטן במצור. בעקבות משט המרמרה, התירה ישראל להכניס, באופן מוגבל, חומרי בנייה לפרוייקטים בינלאומיים. ומהשבוע – גם לקבלנים פרטיים.

מה אפשר ללמוד מכך? לקח ראשון הוא שחוקי הסיבתיות פועלים באורח מוזר לפעמים. מה משכנע את ישראל להיעתר לדרישות החמאס? כמה פלסטינים (או בינלאומיים) הרוגים. קצת דם על הידיים, והלב שלנו נפתח.

מאז הטלת המצור, הדרישה הבסיסית והעקבית ביותר של החמאס היתה להסיר אותו. ישראל השתמשה במצור כאמצעי שליטה ולחץ, שרירותי במידה רבה (בננות כן, שזיפים לא, גזר כן, ספרים ושוקולד לא) – עם תוצאות אפסיות. כיום, אחרי המרמרה ו"עמוד עשן", המצור היבשתי מוגבל לייצוא סחורות בלבד (המצור הימי והאווירי עדיין בתוקף).

לשם מה היה נחוץ "עמוד ענן"? הפרשנים מגרדים את פדחתם. ה"הבנות" הלא-רשמיות, הלא-כתובות כל כך עמומות, כל כך שנויות במחלוקת בין הצדדים, שאי אפשר להציג אותן כהישג (ציטוט מאהוד ברק: "יום אחרי הפסקת האש איש לא יזכור מה כתוב במסמך הזה"). תומכי המבצע מצביעים על עצירת האש כעל "הישג". אבל מנקודת המבט הפלסטינית, מה שהביא לעצירת האש הוא ההשגים הממשיים של החמאס: שטח הדיג הורחב למרחק של 6 מייל מהחוף (עדיין הרבה פחות ממה שנקבע בהסכמי אוסלו, 20 מייל), אזור החיץ הבטחוני צומצם כך שחקלאים יוכלו לעבד אדמות במרחק של 100 מ' מהגדר, ועכשיו גם מותרת הכנסת חומרי בנייה. לכל אלה יש השפעה מיידית ומשמעותית על פרנסתם של עשרות אלפי תושבים בעזה. "במבחן התוצאה", כמו שברק אוהב לומר, החמאס ניצח.

לכאורה, ישראל יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהדק שוב את המצור. בפועל, הדינמיקה של השנים האחרונות היא חד-כיוונית: המצור הולך ונחלש. אחרי כל עימות אלים ומדמם, יש עוד ועוד הקלות במצור. ההגיון הפלסטיני ברור: תחת לחץ דיפלומטי, ישראל נשברת. אבל מה ההגיון הישראלי? מה לעזאזל היה הצורך הדוחק להרוג 160 פלסטינים, להקריב את חייהם של עוד 6 ישראלים, ולשרוף 3 מיליארד שקל בתוך 8 ימים?

התשובה מרה ופשוטה. ההנהגה הישראלית יודעת שהמצור הוא כישלון מדיני מהדהד: אפס תוצאות בזירת ההרתעה הצבאית, ונזקים כבדים בזירת דעת הקהל הבינלאומית. אבל להודות בטעות ופשוט להסיר אותו – לא יעלה על הדעת. קודם כל, מהלך כזה יחייב הידברות ישירה עם החמאס וחתירה להסכם, טאבו חוצה מפלגות בישראל. שנית – אנה נוליך את כל העזוז הפטריוטי והמתלהם שפירנס את המצור בשבע השנים האחרונות? המנהיגים חוששים מנחת זרועו של האספסוף. הפיתרון שהם מצאו הוא להסוות ולהסתיר את הכירסום המתמשך במצור מאחורי סידרה של מבצעים צבאיים בומבסטיים בעזה. הרעיון הוא לסמם את הציבור בדם ואש ותמרות עשן, כך שלא ישים לב שבאותו זמן ממש עזה מתקרבת עוד ועוד אל החופש. דיסוננס צורם שכזה בין ההצהרות למעשים אפשר לטשטש רק באמצעות רעמי התותחים.

וכך גם ייראה ההמשך. ישראל עדיין מחזיקה במנופי שליטה משמעותיים בעזה. הפלסטינים לא יסכינו עמם, ואין סיבה שיסכינו. ישראל לא מרוויחה כלום מהשליטה הזאת, אבל כאמור, לאף אחד אין אומץ לומר את זה, ההנהגה והעם לכודים, כמו זבובים בגוש ענבר, במיתוס שאין ממנו מוצא. החמאס ילקק את פצעיו, וישוב לירות טילים. ישראל תיכנס לעוד סיבוב בעזה, עשרות או מאות הרוגים, אלפי טונות של פצצות, כמה הרוגים או פצועים בצד הישראלי, מאות מליוני שקלים יוקצבו למיגון ול"כיפת ברזל", והאבק ישכך. בשקט בשקט, שליחים ישראליים בקהיר יעבירו מתחת לדלת כלשהי "מסמך הבנות" לא רשמי, לא מחייב ומוכחש בתוקף. מיד אחר כך נראה עוד הקלות במצור.

הציבור הישראלי יבלע את זה, במשחק סכום האפס שלנו אסור לוותר לפלסטינים לפני שמכאיבים להם. נכון, אפשר יהיה לחסוך את כל הדם והכסף. אבל אז מה? בלי מבצעים בעזה יותר? בלי טילים? בלי משלוחי נשק מהדוד סם? מכאן ועד עולם – ריקנות? רק דיור ציבורי, ועובדי קבלן, ומיטות אשפוז, וקצבאות ילדים?

שעמום ארור. הו עזה, אל תפני פנייך. עזה כמוות אהבתנו אלייך.