לפני זמן מה התגלגל לידיי אוצר בלום של עברית מכונפת, שלוחת-רסן ושבטבטית:
ירבוז שרוע ערטנית השדות לשון-הפר הסמורה פרתניון אפיל כף-אווז האשפות לפופית כפנית שחליל שרוע חטוטרן מצוי בקבוקון מקומט לשישית מקומטת חלבלוב קעור בן-חיטה אריכא זנב-השועל הביצתי אצבען מאדים דו-מוץ חום זון משכר חפורית מוזרה עבדקן מצוי פרע מסולסל נזמית לופתת חוטמית עין-הפרה מעוג אפיל בת-חלמית שרועה עלקת חרוקה שברק משובל גרגרנית ערבית לחך בלוטי ארכובית שבטבטית חומעה מגובבת דטורה אכזרית צלע-השור החרוזה כמנון האניס דל-קרניים כרמלי
מאחורי כל אחת מן התועפות הלשוניות האלה מסתתר עשב בר; מזיק עיקש שמתנכל לגידולים חקלאיים. למעשה, המגדיר שהתגלגל לידיי נכתב בידי חברת "אגן", יצרנית כימיקלים להדברה, ונועד לסייע לחקלאים בהתאמת חומר ההדברה המתאים לכל אחד מ-240 ויותר המינים של עשבי הבר בארץ. בצמוד לכל קבוצת עשבים – השמות מנוקדים, הצילומים מרהיבים – ממליץ המגדיר על קוטל העשבים שיבטיח את כליונה.
מה שכל כך הפעים אותי היה, בעצם, שמות ברשימת חיסול. בני שטן ולילית, שמותיהם המאגיים של העשבים המקוללים האלה מעלים באוב פריצת גדרות ויצרים אסורים.
בקשתי שטוחה לפני המדבירים: אנא, אל תצליחו מדי. השאירו לפחות עשב אחד מכל מין. לכל עשב יש שם, ואם יימחה העשב יימחה שמו, ומה דל ומחורר יהיה אז עולמנו, מי יגבב את החומעה, ומה תלפות הנזמית.
בת חלמית שרועה
Filed under: שגיונות
