הוי, האזינו לאֵמָהוי

המודעה של "עונת התרבות בירושלים" שבישרה על מופע מיצירותיה של אמהוי צגה-מרים גברו (Emahoy Tsegué-Mariam Guébrou) נראתה לי כעוד מפגן הלל וקילוסים יחצ"ני. "אחד הסודות הגדולים ביותר של עולם המוסיקה". "נזירה. מלחינה. אגדה". נו, טוב. מודעות כאלה אתה רואה כל הזמן.

אבל משהו בכל זאת לא הרפה ממני. אולי השם היפה-מוזר הזה, אֵמָהוי, מלא אוויר ופסגות ואנחות, אֵם והוי ואָהוי, אולי החיוך החכם שנשקף מן התמונה במודעה. אז נכנסתי ליוטיוב להאזין לקטע או שניים.

ונפלתי אפיים.

אני מקווה שהקדשתם לקטע הזה את מלוא 9 וחצי הדקות שלו. וששמעתם שם, בהשתאות מחויכת, גם הדים לפנטסיה הכרומטית של באך. ואני מקווה שקלטתם – דקה אחת מספיקה – שאתם ניצבים בפני משהו ששייך לסקאלה אחרת לגמרי של מוסיקה. לסקאלה של דביסי ואריק סאטי ודיוק אלינגטון ואוסקר פיטרסן. וכולם מותכים בסולם פנטטוני שמרקד במקצבים אתיופיים.

שכחתי לציין שגברו, שנולדה באתיופיה לפני 90 שנה בדיוק, מנגנת באלגנטיות וירטואוזית את היצירות של עצמה, גם בימינו אלה. ושב-30 השנים האחרונות היא חיה בחדר קטנטן במנזר האתיופי בירושלים.

חכו, יש עוד. עכשיו עם מגע של בטהובן. זה של שברון הלב השקט, לא הסוער. אצל גברו גם הסערה נמסרת באיפוק אצילי

אניח לכם לקרוא על קורות חייה המרתקים בכתבה הזאת. הילדות בחיק האצולה באתיופיה ובשוויץ, הקשר עם הקיסר היילה סלאסי, הלימודים אצל כנר פולני בקהיר, ההתמסרות לחיי הנזירות, הבריחה מאדיס-אבבה, ההשתקעות בירושלים, הנגינה 7 שעות ביממה, הקרן לתמיכה בחינוך מוזיקלי לילדים ממשפחות עוני, התהילה הבינלאומית, והאנונימיות המוחלטת בישראל.

אגייס את כל כוח הרצון שלי כדי לא להשתלח בפרובינציאליות המחרידה שמניחה לעילוי מוזיקלי כזה לשהות בקרבה במשך שלושה עשורים בלא שתפנה אליו תשומת-לב אגבית. במקום זה אסתפק בתודה עמוקה למאיה דוניץ, שגאלה את אמהוי גברו מאלמוניותה (עבורנו הישראלים) והרימה פרוייקט מרשים, עם ספר יצירה ושני קונצרטים לכבודה.

והנה היא מנגנת בחדרה במנזר.

המחשבה שגם אני הייתי עלול להגיע לגיל 90 בלי לשמוע אף פעם את אמהוי גברו מבהילה אותי כמעט כמו המחשבה שאני עלול להגיע לגיל 90. אולי בכל זאת יש אלוהים.