תזמון

יומיים בדיוק לפני שברקיניהו פתחו את שערי הגיהנום הנוכחי על עזה, נסגר מעגל בגיהנום הקודם שנפתח עליה: אל"מ אילן מלכא קודם לדרגת תא"ל ומונה לראש מטה פיקוד המרכז. אל"מ מלכא היה מפקד חטיבת גבעתי במבצע "עופרת יצוקה" ומי שפיקד אישית על הפעולות בשכונת זיתון, לרבות הטבח ב-21 מבני משפחת סמוני. לפני חצי שנה נסגרה חקירת מצ"ח בזיכויו המוחלט (אחרי הערה פיקודית) והשבוע, כאמור, חודש תהליך הקידום שלו שעוכב באופן מצער כל כך (על הטבח בזיתון, העדויות, הטיוח וה"חקירה"-עאלק הצה"ליים – קראו כאן).

מלכא כבר לא ייכנס לעזה במבצע הנוכחי, אבל מורשתו חיה והוטמעה היטב: על טבח אזרחים לא משלמים. "דוקטרינת א-דאחייה" הוכיחה את עצמה גם במבחן המשפטי הפנים-צה"לי, ומפקדי הכוחות שיובילו את הפלישה הקרקעית לעזה כבר יודעים שיש להם גב פיקודי ומשפטי מלא לפשעי מלחמה. שלא יעזו לגנוב כרטיסי אשראי, כמובן, אבל לירות זרחן על שכונות מגורים, להפגיז בתי ספר ובתי חולים, לירות על אזרחים שמניפים גדל לבן – כל זה מותר.

נכון לשעת הכתיבה של דברים אלה, יש 40 הרוגים בצד הפלסטיני, מתוכם 17 אזרחים (מתוכם 6 ילדים ו-2 נשים). בצד הישראלי יש 3 הרוגים, כולם אזרחים. חלקם של האזרחים בהרוגים הפלסטינים עדיין לא הגיע לשיעורם בהרוגי עופרת יצוקה – 54% על פי האומדן המתון – אבל זאת רק ההתחלה, הפלישה הקרקעית עוד לפנינו. מרכזים רפואיים וצוותי הצלה כבר נפגעו קשות בהפצצות, כפי שדווח ל"רופאים לזכויות אדם", מה שיזניק בלי ספק את מספר האבידות הקטלניות.

צה"ל מגייס כמות חסרת תקדים של מילואים, 75 אלף חיילים, ופיקוד העורף מכין את הרשויות המקומיות ל-7 שבועות של לחימה. הפלישה הקרקעית תתחיל ביממה הקרובה, ככל הנראה. פוטנציאל ההרס וההרג עצום.

הרס לא נחוץ, הרג לא נחוץ. כמה קלה האצבע על ההדק, כמה כבדה הלשון שאמורה לדבר, לגשר.

הישראלים, שלמדו בקיץ 2011 לשאול שאלות קשות, יכולים וצריכים לשאול שאלות כאלה גם עכשיו. ממש עכשיו.

* * *

- למה הם יורים עלינו טילים? יצאנו מעזה, כבר אין מצור.

- יש מצור אווירי וימי מוחלט, ויש מצור יבשתי חלקי. ויש עוד עשרות דרכים שבהן ישראל ממררת את חייהם של תושבי עזה וגוזרת עליהם עוני וייאוש.

- טוב, זה בגלל שהם יורים עלינו כל הזמן טילים.

- לא, הם יורים עלינו טילים כי אנחנו ממררים להם את החיים.

- מה פתאום, כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

- אבל לא יצאנו להם מהוורידים. מבחינתם עזה עדיין לא חופשיה.

- שיפסיקו לירות טילים.

- לא, קודם שישראל תשחרר את עזה. כל עוד עזה לא חופשיה, ימשיכו הטילים.

- אבל עזה חופשיה. יצאנו משם, אין מצור.

- עזה משועבדת. וגם אתה משועבד לתעמולה שקרית.

* * *

עזה משועבדת

[מקורות: עמותת "גישה", "בצלם", "המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם"]

• סחורות נכנסות לרצועה דרך מעבר כרם שלום. ישראל לא מאפשרת הכנסת חומרי בניין (מלט, ברזל וחצץ), מה שמונע שיקום תשתיות שהיא הורסת בהפצצות. ברצועה חסרים 250 בתי ספר כיוון שאין חומרים לבנייתם.
• במשך 5 וחצי השנים האחרונות ישראל אוסרת על ייצוא סחורות מעזה לישראל ולגדה המערבית. במחצית הראשונה של 2012 יצאו מעזה 19 משאיות בחודש – 2% מהממוצע החודשי לפני הסגר.
• ישראל מונעת מעבר של תושבי עזה לגדה, למעט מקרים הומניטריים דחופים. הנפגעים: בני משפחות שלא ראו זה את זה שנים, סטודנטים שרוצים לצאת ללימודים בגדה, ועוד.
• ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולכן גם בהנפקת דרכונים חדשים. זה מאפשר לה להגביל גם את יציאת תושבי עזה דרך מעבר רפיח למצרים. בעזה מתגוררים יותר מ-10,000 פלסטינים "חסרי מעמד", שישראל אינה מכירה בזכאותם לתעודת זהות. לפיכך הם כלואים ברצועה.
• ישראל מטילה מצור אווירי וימי מוחלט על עזה. דייגים יכולים לצאת עד למרחק של 3 מיילים מהחוף, 15% בלבד ממימי הגז של עזה, מרחק שבו הדגה מועטה. דייגים שמנסים את מזלם במים עמוקים יותר סופגים יריות מחיל הים הישראלי ועוברים נוהל "הפשטה ושחייה"; בשלוש השנים האחרונות נהרגו 4 דייגים ונפצעו 17 מירי של חיל הים הישראלי. ענף הדייג בעזה, פעם מקור הכנסה חשוב לעשרות אלפי משפחות, הצטמק ב-70% במהלך העשור האחרון, תרומה מכרעת להידרדרות הכלכלה הפלסטינית בעזה.
• ישראל שולטת במשק הפלסטיני באמצעות קביעת שיעורי המכס והמע"מ על סחורות שנכנסות לעזה. ישראל גובה את המכס והמע"מ עבור הרשות הפלסטינית ומעבירה או מעכבת אותם כרצונה. כיוון שכספים אלה מממנים שירותים ציבוריים בגדה ובעזה, ישראל שולטת בהשקעה הציבורית שם.
• ישראל הכריזה על אזור חיץ בטחוני במרחק של 300 עד 1,500 מטרים מגדר המערכת, שהכניסה אליו אסורה או חשופה לירי אזהרה. אזור החיץ הזה מהווה 17% משטחה של רצועת עזה. ושליש משטחי החקלאות שלה. על-פי נתוני האו"ם, שווי הרכוש שנהרס באזורים הסמוכים לגדר מאז שנת 2005 נאמד בכ-308 מיליון דולר, והוא כולל 18,000 דונם מטעי פירות, 5,800 דונמים של חממות, כמעט אלף מבני מגורים, יותר מ-300 בארות מים ושישה בתי חרושת. הפגיעה בגידולים והגבלות הגישה לאדמות גורמים לאובדן פוטנציאלי שנתי של 75,000 טונות תוצרת חקלאית, ששוויה כ-50 מיליון דולר.
• ישראל אחראית להידרדרות התברואתית ברצועה עקב קריסת מערכת הביוב, כיוון שאינה מאפשרת להכניס לעזה חלקי חילוף מיובאים. הקריסה הזאת כבר הרגה אנשים ומזהמת את מי השתייה עד לרמה שתהפוך את החיים ברצועה לבלתי אפשריים בתוך פחות מעשור.
• רוב אספקת החשמל בעזה מגיעה מישראל. תחנות הכוח המקומיות קטנות ומיושנות, ישראל הרסה אותן שוב ושוב בהפצצות בשנים האחרונות, ואינה מאפשרת להכניס לרצועה ציוד מודרני. השליטה בחשמל של עזה משפיעה ישירות גם על הביוב – כשאין חשמל, אין שאיבה וטיהור של שפכים. ישראל גם לא מאפשרת מעבר סולר לעזה, וההסתמכות על הסולר המצרי איננה יכולה להבטיח אספקת חשמל סדירה. כתוצאה מכך תושבי הרצועה חווים הפסקות חשמל באופן שגרתי. זהו אחד ממנופי השליטה האכזריים ביותר, וההנהגה הישראלית יודעת לנפנף בו כשצריך.

* * *

- למה שנרד להם מהצוואר? הם הרי לא יפסיקו את הטילים.

- הופה, אני רואה כאן התקדמות. קודם הכחשת שיש מצור, טענת שעזה חופשייה, ועכשיו אתה מודה שהיא תחת שליטתנו.

- ברור, כי אם לא נשלוט בה, הם ימשיכו לירות עלינו.

- סליחה? הם יורים עלינו עכשיו, בזמן שאנחנו שולטים בחייהם. מה בדיוק משיג הלחץ הכלכלי על הרצועה, הגבלת הייבוא וחסימת הייצוא, מה משיג ירי על דייגים?

- שלא יבריחו נשק מהים.

- הם מבריחים טונות של נשק דרך המנהרות.

- איך נוכל לסמוך עליהם שיקיימו את ההסכם?

- בוא נחשוב רגע. בלי הסכם – אפשר לסמוך עליהם? כנראה שלא. מישהו ניסה פה להשיג הסכם? מישהו בצד שלנו מתייחס בכלל להנהגת החמאס, שנבחרה באופן דמוקרטי, כאל הנהגה שכדאי וצריך להגיע איתה להסכם רגיעה ארוך-טווח?

- לא מאמין להם.

- ולמנהיגים שלך אתה מאמין?

- גם לא. אבל הפלסטינים לא מקיימים הסכמים.

- עוד לא היה פה שום הסכם רציני. היו הבנות רגעיות שלאף צד לא השתלם לשמור עליהן. וגם לא יהיה הסכם כל עוד ישראל תתעקש להחזיק בידיה את המפתחות לכלכלה של עזה.

- ככה תושבי עזה יבינו איזה נזק עושה להם החמאס.

- ואללה? ואז הם יעיפו אותו מהשלטון? זאת הפנטזיה שלך? זה באמת עבד יופי במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". הפצצנו אזרחים ומה קיבלנו? משטרים קנאיים עוד יותר. זה גם מה שמחכה לנו בעזה אחרי שהחמאס יתמוטט: שלטון איסלאמי פונדמנטליסטי.

- קודם שיפסיקו לירות, אז נדבר.

- לא, קודם שנרד להם מהצוואר, אז הם יפסיקו לירות. משא ומתן מנהלים בין שווים.

- ואם הם לא יפסיקו?

- תמיד אפשר לשלוח את המטוסים לחסל ולהפציץ, לא? אין מה להשוות את הלגיטימיות של פעולה צבאית בעקבות הפרת הסכם מדיני מוכר לבין פעולה צבאית של מדינה כובשת (או רק "שולטת") נגד אוכלוסיה שנתונה לשליטתה.

- אבל כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

- אה, אוקיי.

* * *

הסרבנות השלטונית

ביום ראשון, ה-11 לנובמבר, 3 ימים לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו, דווח שהמתווכים המצריים הצליחו להשיג הסכמות על הפסקת אש בין החמאס לישראל. לא רק החמאס אלא גם הגי'האד האיסלאמי הסכים לעצור את האש; יממה לאחר מכן הושגה גם הסכמת הפלגים האחרים. ההסכם המתין לאישורם של הגורמים הקיצוניים ביותר: פלגי אל-קאעידה ברצועה וממשלת ישראל. ביום שלישי – יממה בלבד לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו – הודיע ראש ממשלת החמאס, אסמעיל הנייה, שכל הפלגים הפלסטיניים "התחייבו מתוך תחושת אחריות לנצור את נשקם בתנאי שגם ישראל תתחייב לעשות את אותו הדבר".

בחודשים האחרונים עמל גרשון בסקין, מי שניהל את המו"מ עם אחמד ג'עברי על שחרור גלעד שליט, על הסכם הפסקת אש קבועה בין ישראל לחמאס. בסקין עמד בקשר קבוע עם החמאס ועם המודיעין המצרי, ולדבריו ג'עברי קיבל את טיוטת ההסכם לידיו יומיים לפני שחוסל. בסקין טוען שגם כשנגרר החמאס אחרי סבבי האלימות שיזמו הארגונים האיסלאמיים, הרקטות שהוא שיגר לישראל נחתו בשטחים פתוחים, "וזה היה בכוונה".

אני מניח שנגלה עוד פרטים על המגעים האלה לאחר שישכך האבק וייספרו ההרוגים והפצועים בשני הצדדים. נכון לעכשיו, כל הסימנים מראים שהצד הפלסטיני היה בשל לחתימה על הסכם הפסקת אש, ושהפרטנר לחתימה, אחמד ג'עברי, היה אדם שאמינותו במו"מ קודם עם ישראל הוכחה. זה כמובן לא מהווה ערובה לכך שההסכם יצלח, אבל ככה זה בדיפלומטיה: מנסים לדבר ומתקדמים צעד-צעד, כי האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

ממשלת ישראל העדיפה את האלטרנטיבה, וטירפדה את הפסקת האש. היא עשתה זאת בדרך הכי גרנדיוזית ופרובוקטיבית שאפשר – חיסולו של הרמטכ"ל הפלסטיני. מותר לחשוד, וזו לא תהיה מחשבת שווא, שההנהגה הישראלית כבר החליטה קודם לכן על מבצע רחב-היקף בעזה, ולא התכוונה לתת לג'עברי לקלקל לה את התכניות עם הצהרה פומבית על הפסקת אש. החיסול שלו סלל את הדרך להתלקחות, שתוצאותיה היו ידועות היטב מראש.

מסכם גרשון בסקין: "אני חושב שהם עשו טעות אסטרטגית שתעלה בחיים של לא מעט חפים מפשע בשני הצדדים. את הדם הזה אפשר היה למנוע. מי שקיבל את ההחלטה צריך לעמוד לדין הבוחר, אבל לצערי הם יקבלו יותר קולות בגלל זה".

כך בדיוק דירדרה ממשלת אולמרט, 4 שנים קודם לכן, את ישראל והפלסטינים למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה". ההבדל היחידי הוא שאז דוברי החמאס הביאו באופן ישיר לידיעתו של הציבור הישראלי את נכונותם להאריך את הסכם הרגיעה, מן הסתם מתוך הכרה שמנהיגי ישראל מלעיטים את אזרחיה בדיסאינפורמציה על כוונות הצד השני. היום הם כבר נואשו מלפנות אל הציבור הזה.

כאז כן עתה, על השולחן עמדה הצעה קונקרטית להפסקת אש קבועה; כאז כן עתה, ממשלת ישראל ניתצה אותה לרסיסים בצעד שמשמעותו יכולה להיות אך ורק הכרזת מלחמה.

כאז כן עתה, בין ההשתוללות הזאת לבין הרתעה אמיתית אין דבר וחצי דבר. אין הרתעה צבאית בדרום, כפי שיודעים המנהיגים, יודעים העיתונאים, ויודעים הכי טוב תושבי הדרום, וחלקם אפילו קוראים להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. יש רק הרתעה מדינית, כמו הסכם הרגיעה שקדם ל"עופרת יצוקה" והביא לירידה עקבית בירי הטילים עד לשקט כמעט מוחלט. להרתעה מדינית יש מחיר נקוב, ידוע מראש: שחרור המגף הישראלי מגרונה של עזה. הסרת המצור האווירי והימי, שחרור סחורות לייצוא, ביטול אזור החיץ הבטחוני והשבתו לידי החקלאים העזתיים, ועוד. הדרך להסכם כזה – לא שלום, אלא רגיעה יציבה לטווח ארוך – גם היא ידועה: מו"מ ישיר עם החמאס.

ממשלת ישראל מסרבת הן לתנאי ההסכם והן לדרך להשגתו. את מחיר סרבנותה היא מגישה לתושבי הדרום וכעת גם לרבבות חיילי מילואים; תשלמו אתם. תשבו אתם במקלטים, תפתחו אתם צירים, תיפצעו ותיהרגו ברחובות קריית מלאכי או ברחובות עזה, כדי שנוכל להמשיך להתבצר בסרבנותנו. זאת "הנחישות" שנדרשת מאיתנו כדי לגונן על הנחישות שלהם. אנחנו מגש הכסף, עליו מוגש בשר התותחים.

הסרבנות האזרחית

בשר התותחים לא חייב ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיגיו; ודאי וודאי שאחרי כשלי ההנהגה העמוקים שנחשפו בשתי המלחמות של העשור האחרון, זאת תהיה הפקרות אמיתית שוב לשים את מבטחנו בהנהגה. תושבי הדרום יכולים להשמיע קול אחר ולתבוע מההנהגה פתרונות אמיתיים במקום מסך העשן הבטחוני. מיעוט אמיץ עושה זאת, הלוואי שרבים יותר יקבלו ממנו השראה.

חיילי המילואים לא חייבים להתגייס בצייתנות למבצע שיחייב אותם להפעיל נשק קטלני בלב שכונות מגורים צפופות, מתכון בטוח לפשעי מלחמה (לתשומת ליבם של לוחמי יהל"ם). מי שמטיל על חמאס את האחריות לחיי האזרחים שמתגוררים בסמוך למתקניו, שיחשוב פעמיים. על אחת כמה וכמה שחובה לסרב אם כל הסימנים מראים שמדובר בקנוניה פוליטית (שקופה למדי) שרק תגבה מחיר כבד, בנפש וברכוש, מתושבי ישראל, מבלי להעניק להם ביטחון אמיתי. אני שואב אופטימיות זהירה מכך שכבר ביום הראשון למבצע נשמעו קולות ספקניים, בעיתונות וגם ברשת; לפני 4 שנים היה קשה לזהות אפילו סדק קטנטן בקונצנזוס הלאומני והמתלהם.

בשעה כזאת המעשה האזרחי ההגון הוא לסרב. הטעמים נשארו זהים, אחד לאחד, לטעמי הסירוב להתגייס ל"עופרת יצוקה" לפני 4 שנים; קיראו אותם שוב. הדברים שכתבתי אז, אל חייל המילואים האוחז בצו 8 בידו, נכתבו ביום השלישי למבצע, ושם גם חזיתי את מה שמתרחש כעת:

"פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).

וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת".

75 אלף חיילי מילואים יקבלו צו 8; זה פי 7.5 מהכמות שגוייסה ב"עופרת יצוקה". מה מתכננים לנו ברקיניהו? למחוק את עזה מהמפה? לכבוש מחדש את חצי האי סיני? ספקטאקל ואגנרי של גייסות שריון דוהרים בתוך ענני אבק סמיכים, על רקע שקיעה אדומה כדם? האם כל פנטזיות ההרס באיראן, שנבלמו בדקה האחרונה, מופנות עכשיו אל עזה, רק כי צריך לשחרר אותן איפהשהו?

אזרחים יקרים, חיילים יקרים: אל תצעדו אחרי עמוד הענן. סרבו. את הפוליטיקאים שבאים להצטלם איתכם "ברגעים הקשים" תעיפו מכל המדרגות. את צווי ה-8 תקרעו לגזרים. סרבו למבצע הארור הזה, לא איבדנו כלום בעזה, ויש לנו מספיק בעיות לתקן כאן.

תמונת מצב בעזה, היום השביעי ל"עמוד ענן": 103 הרוגים, קרוב ל-700 פצועים, כ-600 בתים הרוסים לגמרי או חלקית. מבין ההרוגים, לפחות 58 אזרחים לא חמושים; מתוכם, 21 ילדים ו-12 נשים. כלומר, בתוך שבוע הדביק שיעור האזרחים הלא חמושים מכלל ההרוגים – 56% – את שיעורם במבצע "עופרת יצוקה" (54%). עד כאן "הדיוק הכירורגי" של פעולת צה"ל.

* * *

שלשום, ביום החמישי לפרוצדורה הכירורגית "עמוד ענן", התפרסם בעיתון "הארץ" ראיון תבוסתני, רווי בשנאה עצמית, עם עוד סמולן שכנראה לא גר בדרום ויכול להרשות לעצמו לדבר ככה:

"עדיף לוותר בנושאים מדיניים תמורת הסדרה ביטחונית טובה יותר… הסדר כזה יכלול… הפסקת אש על יד שני הצדדים וכן ערבות מצרית לא רק לשקט, אלא לכך שלא ייכנס אמל"ח לעזה… בין הוויתורים המדיניים – הסרה של המצור הימי מהרצועה… ישראל תכיר בכך שעזה היא מדינה ששולט בה חמאס… זו מדינה ששולט בה שלטון נבחר ואני מצפה שהשלטון הזה ינהג בצורה אחראית, כמו מדינה… לא מספיק לומר 'חמאס ייכנע', צריך לתת משהו, אם לא לחמאס, לאחרים… אי אפשר להגיע להישג שבו צד אחד נכנע. אנחנו שבויים לפעמים בסיסמאות, כמו ‘לא נדבר עם החמאס'. אני אומר הפוך: זו עובדה שהחמאס שולט בעזה ושעזה היא מדינה. צריך להכיר בכך ולנצל את היתרונות שבמצב הזה… אין הכרח בכניסה קרקעית. צריך לשאול מה המטרה שלנו. אם המטרה היא מציאות שבה חמאס לא יורה יותר, הרי שלא חייבים כניסה קרקעית."

שם המרואיין הוא איילנד. גיורא איילנד. אלוף במילואים גיורא איילנד, בשבילכם. ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, ראש אגף תכנון בצה"ל לשעבר.

וגם, כמה מעניין, עד לפני ארבע שנים בסך הכל, מטיף אדוק ל"דוקטרינת א-דאחייה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

באוקטובר 2008 פירסם איילנד, אז כבר אלוף במיל. אבל עדיין חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מאמר בכתב העת "עדכן אסטרטגי" (כרך 11, גיליון 2), ובו פרס את גירסתו שלו לדוקטרינה הזאת. שם טען שישראל נכשלה במלחמת לבנון השנייה משום שפעלה מול האויב הלא-נכון: חיזבאללה, במקום לבנון. "אי אפשר לנצח ארגון גרילה יעיל ומצוייד היטב אם הארגון פועל בחסות מדינה", כתב איילנד, בשעה שהתשתיות של המדינה חסינות לחלוטין מפני פעולות התקפיות. המסקנה:

"המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה. מלחמה כזו תביא לחיסולו של צבא לבנון, להרס תשתיות במדינה ולסבל קשה לאוכלוסיה. המצב שאזרחי ביירות (לא כולל רובע דחייה) נהנו ללכת לים ולבתי קפה שעה שאזרחי חיפה ישבו במקלטים לא יחזור. הפגיעה הקשה בלבנון, הרס בתים ותשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים הם הדברים שיכולים להשפיע יותר מכל על התנהגותו של חיזבאללה."

דוקטרינת א-דאחייה אכן אומצה בצמרת המטכ"ל אבל יושמה לראשונה לא בלבנון אלא בעזה, במבצע "עופרת יצוקה" (על תורת הלחימה החדשה, ראו תיעוד מקיף בדו"ח הזה). התוצאה היתה, מעבר להריגתם של למעלה מ-700 אזרחים לא מעורבים, הרס עצום לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים.

ובכן, מה השתנה בין איילנד של אוקטובר 2008 לאיילנד של נובמבר 2012? איך זה שאותו אדם, עם אותן דרגות אלוף בדיוק, המליץ אז בחום על תקיפה ישירה של אוכלוסיה אזרחית, שתביא להרס תשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים, ואילו היום הוא שינה עורו והפך למופת של מתינות זהירה, שמתנגד לכניסה קרקעית וקורא לפתיחת מו"מ ישיר ומיידי?

אפשרות א': איילנד גרסת 2008 דיבר על מצב שבו ארגון טרור פועל מתוך מדינה (לבנון) ולא על מצב שבו אין הבחנה ברורה בין השלטון לבין גורמי הטרור (עזה). אם כך, איילנד הוא אותו איילנד, ולמעשה תמיד התנגד להפעלת כוח מאסיבית בעזה. אבל האפשרות הזאת קורסת לנוכח מאמר אחר שפירסם איילנד באותו כתב עת בפברואר 2009 (כרך 11, גיליון 4), ובו הוא מביע שביעות רצון מלאה מתפקוד צה"ל במהלך "עופרת יצוקה". הביקורת שלו מתמקדת בהיעדר מטרות מדיניות ברורות מאחורי המבצע, אבל עצם יישומה של דוקטרינת א-דאחייה בשכונות הצפופות של עזה לא מחלצת ממנו שום הרהור כפירה.

אפשרות ב', הס מלהזכיר, לקרוא ומיד להשמיד: מלחמה זה רע לעסקים. לאיילנד 2008 לא היה מה להפסיד, לאיילנד 2012 יש.

אפשרות ג': האזרחות עושה את שלה. שנה-שנתיים-שלוש-ארבע שנים בלי מדים, והגנרל פתאום מתחיל לראות את העולם לא דרך כוונות הרובה. פתאום הוא מבין שאפשר להשיג הרתעה אפקטיבית יותר באמצעות הידברות וחתימת הסכמים, מבלי לשלם מחיר תדמיתי כבד בזירה הבינלאומית (איני חושד באיילנד שחיים של ערבים נעשו יקרים יותר בעיניו). בקיצור, תובנה קוסמית הפציעה במוחו של הגנרל בדימוס: קודם מדברים, אחר כך יורים.

אל התובנה הקוסמית הזאת – הישג טריביאלי לאזרח מן השורה, שעולה במאמצי-על לאנשי צבא – מגיעים הגנרלים הישראלים רק לאחר שהם פושטים את המדים. זמן קצר חולף ופתאום הם צצים מתחת כל מקרופון רענן ומרביצים בנו את תורת הפיוס וההידברות. הדוגמאות רבות, נזכיר רק עוד שתיים מן העשור האחרון.

תא"ל אילן פז כיהן כראש המנהל האזרחי בשנים 2002-2005, ואז השתחרר מצה"ל. ימים ספורים בלבד לאחר שחרורו הוא העניק ראיון נרחב שבו נשא מלים כדורבנות בגנות הכיבוש:

"שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשפלתו של עם שכן… תכנית ההתכנסות לא תצא לפועל גם בעוד עשרים שנה… אם לא נעביר את השטח לגורם שיש לו אינטרס משותף איתנו להגיע להסדר של שתי מדינות בגבולות 67', המצב ייצא מכלל שליטה… הגיע הזמן לבחון את האמירה שאבו-מאזן הוא מנהיג חלש ולכן אינו פרטנר. היתה לנו יד ורגל ביצירת התמונה הזאת… יש בחברון תופעות איומות של אלימות כלפי פלסטינים אך גם כלפי כוחות הביטחון. יישוב שלם לקח את החוק לידיו. אני מאמין שאין מנוס אלא להוציא משם את המתנחלים… עשרות התנחלויות יושבות על אדמה פרטית שנגזלה מפלסטינים ובחסות הממשלה ממשיכות להתפתח".

מאוחר יותר הצטרף גם תא"ל במיל. פז למועצה הציבורית של ארגון "יש דין". איני חושד בו שדעותיו כיום מזויפות; מה שמטריד ומקומם כל כך הוא הפער ביניהן לבין המדיניות שהוציא לפועל כשנשא בתפקיד ציבורי. נזכיר שראש המנהל האזרחי הוא לא פחות מאשר המושל הקולוניאלי של השטחים הכבושים; הארגון שהוא מופקד עליו אחראי על כל ההיבטים המכוערים ביותר של הכיבוש, החל מהפקעת הקרקעות, דרך משטר ההיתרים הדרקוני ועד לצווי ההריסה הסיטוניים. תא"ל פז אומנם נתפס כקצין "שמאלני" בעיני המתנחלים, אבל היו סמוכים ובטוחים שבעיני הפלסטינים שהיו נתונים למרותו לא היה הבדל ניכר בינו לבין כל אחד אחר באותו תפקיד.

מקרה שני: תא"ל גיורא ענבר. תא"ל ענבר שירת כמפקד יחידת הקישור ללבנון בשנים 1994-1996, ונחשב לאחד הקצינים הלוחמניים ביותר שפעלו בגזרה ההיא. חודשים ספורים לאחר שחרורו מצה"ל, העניק ראיון נרחב ל"הארץ" ובו פרש את משנתו הפיסניקית. שימו לב לתשובה שהוא משיב לשאלת המראיין (העיתונאי אביחי בקר):

"השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם.

למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח 'נתקע אותם'.

בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

שנה לאחר מכן החזיר ראש הממשלה, אהוד ברק, את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון – ככל הנראה ההחלטה המועילה היחידה שניתן לזקוף לזכות הקריירה הפוליטית של האיש הזה; החלטה שנפלה 18 שנים מאוחר מדי, אחרי מאות קורבנות שווא, ושאליה ההנהגה הישראלית נדחפה, ככפואת שד, בידי לחץ ציבורי בלתי מתפשר.

זה כמובן לא היה הסוף, הגבול עם לבנון המשיך להתלקח מדי פעם ולגבות קורבנות. גם מלבנון, כמו מעזה, יצאנו בלי הסכם, מותירים מאחורינו שובל ארוך של סוגיות נפיצות ולא פתורות – לקח שכדאי אולי ליישם כשסוף סוף נשתחרר מעזה באמת.

יהיו שיברכו על התופעה הזאת – גנרלים בדימוס שרואים את האור. אותי היא מוציאה מן הכלים, כשאני חושב על כל הסבל המיותר שהם חוללו, או סתם השלימו עימו, דווקא בתקופה היחידה בחייהם שבה יכלו לעשות משהו כדי למנוע אותו. במאמר ישן כתבתי עליהם כך:

הייתכן שאילן פז וגיורא ענבר הבינו את גודל הטעות ואת עומק ההשחתה עוד בהיותם בתפקיד? איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?

אילן פז, כמו גיורא ענבר לפניו, אינו יכול להסתתר מאחורי חובת הציות. לא מדובר כאן בקצין שלישות זוטר, אלא במפקד המינהל האזרחי בכבודו ובעצמו. אדם שחתימתו מעטרת אלפי צווים ותקנות, שהפכו את הכיבוש לאותה קללה שעכשיו הוא מגנה בלהט שכזה: הצבת מחסומים, הפקעת אדמות, סלילת כבישים על אדמות פלסטיניות, הנהגת משטר קפקאי של אישורי מעבר ושהייה והובלת סחורה ואיחוד משפחות וניתוק משפחות וכל מה שעולה על רוחו של הריבון הצבאי. במלים אחרות, במשך שלוש שנות שירותו בתפקיד, אילן פז היה מר כיבוש בכבודו ובעצמו, שני רק לרמטכ"ל. עכשיו הוא אומר לנו "סתאאם, בצחוק, בעצם אני שונא את הכיבוש ורוצה לחזור לגבולות 67". אילן פז השתתף אישית ב-2002 בלכידתו של מרואן ברגותי. עכשיו הוא מוכיח את מדינת ישראל על שבמו ידיה תרמה למצב שבו "אין פרטנר".

ואילן פז לא מתנצל. לא חולם אפילו להתנצל (גם גיורא ענבר דילג על העניין המביך הזה). מבחינתו, אין סתירה בין פעולותיו כקצין בצה"ל לבין התבטאויותיו כאזרח. בינו לבינו הוא מן הסתם משתבח בחומת ההפרדה הקוגניטיבית הזאת: בקרב יורים, בבית מדברים. למפקדיו לא סירב, מתפקידו לא פרש בטריקת דלת: חופשת שחרור של תשעה חודשים ריפדה את פרישתו. מברוק. ככה ייעשה לקצין שמבצע את העבודה הנדרשת ממנו, נגעל קצת, ושותק.

חבל שתא"ל פז הפר את שתיקתו עם שחרורו. חבל שלא חסך מאיתנו את התובנות שבערו בעצמותיו. עכשיו הוא מרגיש אמיץ, ואנחנו מרגישים מרומים. והרי דבר מכל זה לא יסיט ולו במילימטר את מכונת הכיבוש ממסלולה. המכונה הזאת הלא בנויה על אלפי אילן פזים כאלה, אלה גלגלי השיניים והברגים שלה; אנשים טובים ומוסריים, שפשוט עושים דברים איומים מכורח הנסיבות. אמנם, מתי מעט נמצאים בעמדת כוח כמו של פז, עמדה שהייתה מאפשרת להם לזעזע את המכונה באמת, באקט אמיץ של סירוב. אך כולם יחד ממשיכים לשאת בעול; כולם מבטיחים שהמכונה לא תיעצר לעולם. האם מוגזם לבקש שלפחות דיבורי הסרק שלהם ייפסקו?

עכשיו הצטרף אל פז וענבר גם גיורא איילנד, מר "חשבתי-שלשטח-שכונות-מגורים-זה-רעיון-טוב-אבל-אולי-טעיתי", והשאיר אותנו לאכול את החרא שהוא בישל לנו במאמרים מלומדים של מכון אסטרטגי מלומד. אומנם חשדנו שזה חרא, הריח היה מוזר, וגם הטעם לא משהו, אבל כל הזמן הוא וחבריו סיפרו לנו שזה שוקולד בלגי. עכשיו הוא מודה, זה בעצם היה חרא. אולי בכל זאת עדיף לדבר, לחתום על הסכמים, לסגת מרצועת הביטחון של עזה, כמו שנסוגנו מזו של לבנון.

האם ניאלץ לחכות 18 שנים ולקבור 546 חיילים, עד שיפול האסימון למנהיגים המבריקים שלנו שאזור החיץ מעבר לגדר המערכת בעזה – 17% משטח הרצועה! – מייצר את הסיכונים הבטחוניים שאותם הוא אמור לסכל? תא"ל ענבר הודה שהאסימון נפל לו רק לאחר פעולת החיזבאללה בפברואר 1999, שבה נהרג מפקד יק"ל, תא"ל ארז גרשטיין. יום אחרי הפעולה הזאת הכריז מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, שהוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מכניסתו לתפקיד. האם זה מה שנחוץ? שקצין בכיר מאד ייהרג? האם רק דמם של תתי-אלופים סמוק דיו כדי לטעת ספק בליבם של מאות ואלפי הקצינים שמסיירים לאורך גדר המערכת בעזה? האם מותם המיותר של 154 אזרחים עזתיים לא חמושים, מותם המיותר של החיילים נתנאל מושיאשוילי ונדב רוטנברג – לא מספיק מזעזעים כדי לשקול שנית מה בעצם אנחנו מנסים להשיג ברצועת הביטחון של עזה?

מילה אחרונה לקצינים שמשרתים בגבול עזה

קודם כל, שיהיה שחרור קל ונעים. אבל אחרי השחרור, אנא מכם – אל תרוצו לתקשורת ואל תשחררו את חרצובות לשונכם. את חשבון הנפש שלכם תעשו בבית, חיסכו לנו את החוכמה העמוקה ומצולקת-הקרבות שקניתם שם, לאורך הגדר, בלילות טרופים של סיורים דרוכים. ממילא הציבור לא יטה לכם אוזן; עכשיו כבר אין לכם מדים. תמו ולא ישובו הזמנים שבהם הציבור הישראלי היה שותה את מילותיכם בצמא. עכשיו הוא סוגד ללובשי המדים של היום.

על כן, טוב תעשו אם את התובנות החדשות שלכם מן האזרחות, בדבר חוסר התוחלת במצב הכיבוש-למחצה של הרצועה ובפתרונות כוח מול אוכלוסיה אזרחית, תנחילו לא לנו אלא לחבריכם, שעדיין משרתים בצבא. אל תלך לעיתון, מר איילנד, אלא תרים טלפון למח"טים ולמפקדי האוגדות שצועדים במצעד האיוולת המדמם הזה כבר למעלה משבע שנים. תגיד להם שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי גם תצטט להם שוב את דברי תא"ל גיורא ענבר:

"בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

רק תחליף את "לבנון" ב"עזה". אתה יודע, אצלנו מתקשים ללמוד מההסטוריה.

* * *

צפיית חובה: "ערפל הקרב", שיחות עם רוברט מקנמרה, סרטו התיעודי של ארול מוריס (2003).

מסע לשוּמָקום בעקבות הרומן "לא לישון לעולם"

[* אוטופני - נמל התעופה הבינלאומי של בוקרשט]
[** "לא לישון לעולם", יצירת המופת של הסופר ההולנדי וילם פרדריק הרמנס, זכתה לתרגום עברי משובח בידי רן הכהן בשנה שעברה, בהוצאת "מחברות לספרות" של כנרת, זמורה-ביתן דביר]

את הבוקר האחרון שלי בבוקרשט אני מעביר בעצלתיים. יורד לארוחת בוקר ב-8 וחצי (בעצם עולה, החדר שלי בקומת מרתף), מתיישב ליד אחד מארבעת השולחנות שבחדר האוכל הקטנטן, מביט בצלחת שעליה פרושה מפית לבנה צופנת סוד. מה יש מתחתיה? לא צפויות הפתעות גדולות, ובכל זאת, הנוהג המקומי הזה מצליח לעורר את סקרנותי בכל בוקר מחדש. אני מסיר את המפית. מתחתיה מסודרים, כקרניים שיוצאות ממרכז הצלחת: רצועת מלפפון, שתי פרוסות נקניק, שתי רצועות גבינה צהובה. באמצע הצלחת, השמש ששולחת את קרני המזון לכל כיוון – עגבניית שרי בודדת. זאת ההקצבה, אין מזנון פתוח.

מן המטבחון יוצאת אישה ושואלת אותי כמה טוסטים אני רוצה. "שניים", אני עונה, ומיד בוש על החזירות שלי. אני ניגש למזוג לי שתיה חמה. תה, כמובן. לא מתקרב לקפה. באופן עקרוני, אני מעדיף תה דפוק על קפה דפוק.

הטיסה שלי ב-1:20 בצהריים. יש זמן.

מסיים לאכול. חוזר לחדר, סוגר את הטרולי הארוז-כבר, יוצא מהחדר, מחליף כמה מלים עם פקידת הקבלה (אותה אשה מהמטבחון, רק בלי סינר), מבקש שיזמינו לי מונית לעשר ורבע. זה יאפשר לי מרווח הגון של שעתיים וחצי בנמל התעופה, לפני שעת הטיסה. את השעה שנותרה עד לנסיעה אני מבלה במעין מרפסת מוגבהת מעל הכניסה ל"בד אנד ברקפסט" הקטן הזה. הכנס הסתיים אתמול, כבר נפרדתי משאר המשתתפים, בבוקר ביצעתי את טקס "השמדת תקצירי ההרצאות המשעממות". הכל מוכן.

אני יוצא למרפסת. כבר חם בבוקרשט, אני לובש בגדים קצרים וסנדלים. מתיישב ופותח את הספר שהתחלתי לקרוא ביומיים האחרונים: "לא לישון לעולם", מאת הסופר ההולנדי וילם פרדריק הרמנס.

נכנסתי חזק לספר הזה. עוד אין לי מושג כמה חזק. תקציר העלילה: הגיבור, אלפרד, סטודנט לגיאולוגיה, יוצא בחברת שלושה סטודנטים נוספית במשלחת מחקר למחוז פינמרק שבצפון נורבגיה, כשבליבו תשוקה יחידה: למצוא שרידי מטאוריטים ולזכות בתהילת עולם. מן הרגע הראשון, הכל משתבש. הוא אינו מצליח להשיג את תצלומי האוויר של האזור, כלי הכרחי לעבודתו, ונאלץ לצאת בלעדיהם; תנאי השטח הקשים, היתושים שעוקצים אותו בלי הרף, כושרו הגופני הירוד, ובעיקר – חוסר יכולתו לישון במקום שהשמש אינה שוקעת בו. הוא נתקף חרדות, קנאה יוקדת בחבריו המאומנים במסעות כאלה ובושה בעצמו, ספקות גדלים והולכים בעצם התכלית של המחקר המדעי, ביכולת להכיר את המציאות, ובניסיון הנואש להשאיר חותם משלך בעולם שימשיך להתקיים אחריך.

אני כל כך שקוע בקריאה שאיני שומע את צפירת המונית מבחוץ. פקידת הקבלה יוצאת אל המרפסת ומסמנת לי שהמונית הגיעה. אני ממהר לרדת למטה (אצבע בעמוד שהפסקתי לקרוא), נכנס למונית, מנהל דיאלוג קצר ובלתי מובן לחלוטין (לי וגם לו) עם נהג המונית, שבסופו מזדקרת המילה airport, הנהונים נמרצים, וחוזר לשקוע בספר.

המונית נעצרת. אני מרים את הראש. הגענו לשדה התעופה אוטופֶני של בוקרשט. המונה מראה 28 לֵיי. אני נותן לנהג שטר של 50, ומקבל רק 10 ליי עודף. עכשיו אני מביט בו במבט שהתרגום האוניברסלי שלו הוא "אה, מה נסגר עם העודף?" (בליווי כף יד ימין, שמסתובבת קלות למעלה); הוא מחזיר לי מבט שהתרגום שלו "אל תדאג, הוא בידיים טובות" (הראש נמשך קצת לאחור, וחוזר לאיטו קדימה). אני מקבל את עצתו ויוצא מהמונית. נכנס לאולם הטיסות היוצאות, נעמד מול הלוח האלקטרוני.

בשעה 1:20 יש שתי טיסות יוצאות, אבל אף אחת מהן לא של "אל על", ואף אחת לא לישראל. אוי. הריאות שלי שורקות פנימה. אבן ניתקת בחזה ומתחילה להידרדר במורד הבטן. עיני משוטטות על הלוח. בשעה 10:45 יש טיסה לישראל, של "אל על", ויש לידה הבהוב באדום. מוזר, בדיוק אותו מספר טיסה שלי.

אני מסתכל על השעון. השעה 10:41. פאק.

"כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה / אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה".

אני רץ לכיוון דוכני הצ'ק-אין של הטיסה הזאת. הם כבר לא מאוישים. נטפל לפקידה של דוכן סמוך, והיא מפנה אותי אל נציגות "אל על", ממש ממול. אני סב על עקביי, עכשיו כבר מקרטע בטירוף עם הטרולי (אף פעם, אף פעם אל תסובב טרולי בזווית חדה מדי), שולף את הכרטיס, דוחף אותו מתחת לזכוכית ומלעלע כל מיני אישומים מבולבלים על זמני טיסות לא מתואמים. המצב חמור; אני בקריסה קוגניטיבית גמורה, ולא מצליח אפילו להבין את עצמי.

הפקידה דווקא מבינה. היא מצביעה על זמני הטיסה: "1:20 זאת שעת הנחיתה, אדוני, לא ההמראה. המטוס ממריא עכשיו". מבעד למסך הפאניקה אני מצליח להבין שדפקתי כאן פאדיחה נוראית, להגיע לשדה התעופה בזמן הנחיתה במקום בזמן ההמראה, ועכשיו מוחי דוהר הלוך ושוב בין שתי אופציות למיזעור הנזק התדמיתי. האחת, להביא לתשומת ליבה של הפקידה שהמראה ונחיתה הם מושגים יחסיים ונורא מבלבלים, והשנייה, להפציר באיומים שיעלו אותי כבר למטוס שאו-טו-טו ממריא. לחץ הזמן מכריע לטובת האופציה השניה, אבל הפקידה פוערת עיניים נדהמות: "עכשיו? אדוני, המטוס על המסלול. אי אפשר להעלות אותך". "אולי תתקשרי?" "אין לי קשר עם הקפטן" (כן, אה? אז תדעי שהטמנתי במטוס פצצה. עכשיו כבר יש לך קשר איתו? מה זה? את לא שומעת מונולוגים פנימיים שלי? מצטער, אני לא פותח יותר את הפה, רק שטויות יוצאות ממנו בדקות האחרונות).

אני מביט מסביב, מחפש קיר להטיח בו את ראשי. אין שום קיר, הכל חלל פתוח. רק מחיצת הזכוכית שביני לבין הפקידה. לנפץ או לא? בינתיים נעמדים בתוך ראשי, במסדר מנטלי, כל מי שיכולים לפרוק ממני את האשמה הגרוטסקית הזאת. אולי הכרטיס לא היה ברור, אולי השיחה שניהלתי עם הארץ וזמן הנחיתה הוזכר בה שוב ושוב, אולי העייפות. לא, המסדר מתפוגג בן רגע, נותר ממנו רק אד לבן, שמתעקל לצורת אותיות, והוא כותב באוויר את המלים: אַתָה אִדְיוֹט (הוא גם מנקד, כי הוא מדבר עם אדיוט).

"אני אבדוק אם אפשר לשים אותך על טיסת ערב, אדוני". הו, מוצא אחרון. שתי דקות מתוחות חולפות. בינתיים נכנס לדוכן מאחוריה גבר גדל-גוף, מזיע, לובש אפוד זוהר. כנראה הגיע מהמסלול עכשיו. הוא מהנהן בידענות, כמי שכבר ראה הכל. מצביע על השעון, אומר לי באנגלית רצוצה "האף אאוור ביפור…". כן, גם אני יודע שלו הגעתי חצי שעה קודם לכן היה עוד סיכוי להעלות אותי על הטיסה. אבל אז, אדוני הצהוב והנוטף, איך היינו נהנים מכל הממליגה הזאת?

הממליגה הזאת.

יש מקום. הטיסה ב-21:45. אני מציץ בשעון: השעה 10:45 בדיוק. המטוס שהייתי אמור להיות עליו ממריא עכשיו בשאגה. ולי יש 11 שעות להעביר, למסמס, להרוג ולקבור בשדה התעופה אוטופני של בוקרשט.

האמרה הזאת, "על טעויות משלמים", אף פעם לא סבלתי אותה. לא כי אני חושב שהיא לא צודקת, אלא בגלל האכיפה הסלקטיבית שלה. איכשהו, על טעויות של אחרים תמיד אני משלם, ועל טעויות שלי – גם. למה אף אחד אף פעם לא משלם במקומי על הטעויות שלי?

אני מסתכל סביב. האולם קטן להפתיע, אולי 100 מטר רוחב על 40 מטר אורך. שתי קומות, מסעדה אחת, שני בתי קפה, באר, דוכן עיתונים, וגם חדר תפילה קטן. בקומה התחתונה אין כסאות. אני עולה לקומה השניה, שם מסודרים הכסאות בשורה ארוכה לכל רוחב הקומה. אני בוחר כיסא באזור שקט ומתיישב.

11 שעות באוטופני. זה הזמן לחזור לאלפרד והמסע שלו בפינמרק.

"אני הולך אחריהם בגב כפוף, בהתחלה עד שקרסולי שוקעים בבוץ, אחר כך מניח בזהירות את כפות רגלי על התלולית העיסתית. המצלמה ותיק המפות התלויים על צווארי נחבטים בבטני עם כל פסיעה. כשאני רוצה להביט למרחק, עלי להרים את הראש במבוכה כמו חפרפרת או חיה דומה שלא נבראה אלא כדי לכבוש תמיד את עיניה בקרקע. אני חש איך צדעי מתנפחים ודמי הולם כמו פטיש בכאב הראש שבתוך גולגלתי. אני מסיט כלפי מטה את הרשת של הכובע ורואה את הנוף מבעד לערפל הירוק של רשת היתושים" (עמ' 110).

אלפרד הוא אדם מודרני ארכיטיפי; כל אחד ואחת ימצאו בו את עצמם, לפחות בתקופה כלשהי בחייהם. הוא חי בשסע תמידי, שבמהלך המסע הולך ומתחוור לו בבהירות אכזרית: לחיים שהוא חפץ לעצמו (חיפוש מטאוריטים) הוא אינו מוכשר, ובחיים שהוא מוכשר להם (הצטיינות בבחינות באוניברסיטה) הוא אינו חפץ. בפינמרק, הצפון הרחוק של נורבגיה, הרחק ממישורי הולנד מולדתו, באור הצפוני שאינו כבה לעולם, הוא משוטט כחרק מתחת לזכוכית מגדלת; כל פגמי אופיו וחייו מצטיירים לעיניו בחיות מבהילה.

גם בשדות תעופה האור אינו כבה לעולם. גם בהם אין מרגוע לעין ולנפש, השינה מהם והלאה.

אני סוגר את הספר ויוצא לשיטוט נוסף. הטרולי נגרר מאחורי בצייתנות. כבר שעת צהריים, השמש מחממת את האולם דרך החלונות הגדולים, ואין מיזוג אוויר. בערך 20 איש עומדים בכניסה לאולם, מזוודות לרגליהם, ותולים עיניים מצפות בלוח האלקטרוני, שיואיל לבשר להם לאיזה דוכן עליהם לסור כדי לעשות צ'ק-אין. כשעומדים מולם יש פיתוי עז להרים מבט לכיוון שכולם מביטים אליו, כמו שבאמצע הרחוב אתה רואה פתאום את כל העוברים ושבים מביטים לנקודה מסוימת בשמיים. אני נאבק בגבורה בפיתוי הזה; גם ברחוב, כשזה קורה, אני מסרב להרים מבט. אם כולם מביטים למעלה, מישהו צריך לעמוד על המשמר למטה, לא?

עכשיו פוקדות אותי מחשבות לא סדורות על היחס בין המבט לבחירה. להביט, ורק אז לבחור על בסיס מה שראית, או שמא לבחור ראשית במה להביט, ורק אז להפנות את המבט? כשאני חושב עוד קצת על ההשלכות של הדילמה הזאת, הן נראות לי מפחידות. עדיף להמשיך לשוטט.

אני שומע עברית מרחוק. צעקות, כמובן. טיול מאורגן של ישראלים פושט על האולם, משגר הוראות והמלצות מקצה אל קצה. אני מחפש פינה רחוקה ומתיישב, פותח ספר אקדמי ומנסה לצלול לתוכו. זה עובד לכמה זמן. אבל הריכוז שלי מופר כשהספסל מתחיל להזדעזע קצובות. אני מרים את הראש. שני כסאות לידי, יושבת יפאנית עם רגלים משוכלות, ומנענעת נמרצות את הרגל העליונה. מעלה מטה, מעלה מטה. אני פולט נשיפה ונשען לאחור. הבטן שלי מקרקרת, אני קם משם.

מסעדה. סוג של. אני סוקר את מגשי המזון, ואחרי התלבטות שנדמית כנצח (מסמן לכל מי שמאחורי להמשיך ולהתקדם), אני בוחר בשניצל ופירה. אחת-שתיים-שלוש, ובאץ'! השניצל נחת על הפירה. ממש כמו בישראל. איחס, השניצלים האלה עם התחתית הרטובה. אלפרד נאלץ לאכול קרקרים שבדיים רטובים אחרי שמעד ונפל לנהר. בכל זאת מצבי טוב יותר, הבגדים שלי עדיין יבשים. אני תופס שולחן ליד חלון שנשקף ממנו מסלול המראה. הארוחה הזאת דומה לכל הארוחות שאכלתי ברומניה: הבשר פושר, הסכין לא חותך, וכמו בבדיחה של וודי אלן, המנות קטנות מדי.

עכשיו לנמנם, לפחות לשים את הראש. איפה? משוטט עד קצה המסדרון, מוצא פינה מרוחקת (אני שם לב שבשדות תעופה אני נמשך תמיד לפינות הקיצון של האולם), ומשתרע על הרצפה. אחרי דקה מתחילה לכאוב לי עצם הזנב. ממקם את הטרולי מלפני ומניח את הרגליים עליו. עכשיו טוב יותר. אני כמעט נרדם, אבל אז מגלה לחרדתי פתח כמעט סודי של גרם מדרגות, ממש 5 מטרים ממני, שמתחיל לפלוט ולקלוט נוסעים בקצב רצחני. הם נועצים בי מבט מודאג. תיכף יבוא שוטר ויקח אותך. ארבעה ימים לפני כן, כשהשתרעתי על הדשא בפארק עירוני קטן, מיהר להקים אותי משם "שומר הפארק". אז הסתבר לי שאסור אפילו לדרוך על הדשא.

השעון מראה 2. עוד 8 שעות כמעט. תשכח מלישון.

וילם הרמנס היה לא רק סופר אלא גם מדען; במשך 20 שנה לימד גיאולוגיה באוניברסיטת כרונינגן, עד שאולץ לפרוש על רקע שורה של סקנדלים שחולל. העיסוק במדע כמקצוע, ההבטים המוזרים והתמוהים של בחירה בקריירה מדעית, הם נושא מרכזי ברומן. אבל בהדרגה מתחוור שהעיסוק המדעי, עבור הרמנס, איננו רק עיסוק מדעי, אלא משמש מראה שבה משתקפים התסכולים והחרדות הבסיסיים ביותר, של כל אדם.

"בבת אחת תוקפת אותי שנאה נוראית לספרי הלימוד. האם אינם מתארים את הדברים כאילו היו ידועים תמיד לכל? בספרי הלימוד לא ניכר מאומה מן המאמץ, הספק והייאוש שקדמו להסקת מסקנה כלשהי. נראה כאילו תשעים ותשע מכל מאה תגליות היו ידועות מאז ומעולם, לא התגלו אף פעם או שהתגלו בידי עלומי שם שלא היו בני אדם, שהכל קרה להם מאליו, ושמעולם לא קדמו להם אחרים שכשלו, אם לגמרי ואם חלקית" (עמ' 118).

ובמקום אחר:

"כשעבודת הדוקטור שלי תהיה מוכנה, לא יוזכרו בה ולו במילה אחת כתפיים מקולפות, ברכיים משופשפות, כאב הראש ההולם, היתושים והזבובים הטורפים… אני חושב על אלפי החוקרים שלא עלה על דעתם, כמו שלא עלה על דעתי, לספר על כל זה: על נושים, על רעב, על כוויות, על מסעות שווא ארוכים, על הכשלות, על הונאות. אני משלים עם דחף שאין לכובשו להניח לדמיוני לתאר את האפשרות הנוראה מכל: שיתברר שהכל היה לשווא… האצטקים הקריבו בכל ערב קורבן אדם, כי חשבו שאם לא יעשו זאת לא תזרח השמש למחרת היום. הם עשו זאת משחר ימיהם, כמו שאנחנו מכוונים מדי ערב את השעון המעורר. איש לא העז לבדוק מה יקרה עם ידלגו פעם אחת על הנוהג, אם השמש באמת לא תזרח עוד.

האם היה פעם אצטקי שאמר: "הרי זה מטורף מה שקורה כאן!"?

מי יעז להאמין שבעולם שהעלו בו כל כך הרבה קורבנות לריק, בכל זאת אפשר להקריב ולו קרבן אחד שיש בו טעם?" (עמ' 132-134).

אהה, הספק המאכּל. הספק הוא ידידו הטוב ביותר של איש המדע. הוא שורש הפליאה, אֵם ההמצאה. אך הספק הוא גם כלב פראי שאולף במאמץ רב; הטורפנות נמצאת שם, נוהמת מתחת לפני השטח. הסר מבטך ממנו לשניה, הרפה את הרסן שעל פיו – והוא ינעץ את מלתעותיו לא בתיאוריה כושלת של יריב מושבע, אלא בבשרך שלך.

פינמרק, צפון נורבגיה.

תמיד תמהתי על הדימוי הרווח של אנשי מדע כמי שהאמת מצויה בכיסם, כמי שמתהלכים שאננים בעולם ומביטים בעליונות על המוני הפלבאים מתחתיהם, השקועים עדיין בביצת האמונות הטפלות. דבר לא רחוק יותר מהמציאות שמוכרת לי, כמי שעוסק במדע ובא במגע עם אנשים שבחרו בקריירה דומה. החוויה הבסיסית בעולם הזה היא חוויה של ספק, של ערעור על אמיתות מקובלות. בכל שבוע, בכל יום, אדם שעוסק במדע נפגש לפחות בחמש טענות או תיאוריות שהוכחו כשגויות. רק לעתים נדירות הוא או היא זוכים לחוויה ההפוכה – התוודעות לאמת, האמת לאמיתה. הטעות היא ברירת המחדל, היא האוויר שאנו נושמים והמזון שאנו לועסים שוב ושוב. רוב שעות הערות שלנו מוקדשות לגישוש עיקש ובלתי פוסק בתוך סבך של טעויות, בניסיון נואש למצוא נתיב אחד שלא יסתיים גם הוא במפח נפש.

גבול דק מאד מבדיל בין האתוס המדעי לבין ניהיליזם גמור. הרבה מדענים, מן הסתם, יכחישו זאת. נחוץ מבט כפול – של מדען מבפנים, של סופר מבחוץ – כדי לדבר גלויות על הנושא הכאוב הזה. טוב שיש את הרמנס.

האם צריך לומר שהדברים אינם ייחודיים למדע? לכל היותר, המשל מקבל צורה חדה ובהירה יותר כשהוא נסוב על "החתירה לאמת". אבל הנמשל – החיים בכללותם – אינו שונה בהרבה. מי אינו חרד מטעויות, מי אינו מתייסר בשאלות כמו "האם יש טעם בקורבנות שאני מקריב בהווה, האם הם יישאו פרי אי פעם?", מי אינו מרגיש את אפסותו לנוכח המורכבות הבלתי נתפסת של החיים. מי אינו נמחץ.

אני מניח את הספר ועוצם עיניים. אור הניאון הבוהק חודר דרך העפעפיים, למעשה אני צריך לגעת בהם כדי לוודא שעיני עצומות. כשאני פוקח אותן אני רואה בשורת הספסלים ממול זוג רומנים צעירים, מזוודה גדולה לרגליהם. הבחורה נעמדת על רגליה, כורעת לצד המזוודה ומתחילה להיאבק עם הרוכסן שמסרב להיסגר. בגבה אלי, קו המכנסיים הנמוך שלה גולש מטה וחושף תחתוני חוטיני. בן הזוג שלה יושב לידה, שקוע לחלוטין בשיחה בטלפון הנייד. אחרי שתיים-שלוש דקות, הבחורה מקבלת שיחה לנייד שלה. עכשיו שניהם יושבים זה לצד זה, כל אחד בשיחתו. פתאום הקול שלה עולה, נקטע בסערת רגשות. היא פורצת בבכי. הבחור, עדיין בשיחת הטלפון שלו, מניח על כתפה יד, מהסה אותה. היא לא שמה לב, ממשיכה לטעון בתנועות ידיים רחבות אל הנמען הבלתי-נראה שאיתו היא מדברת.

ברמקולים מכריז קול נשי על טיסה לתל-אביב. לא שלי, טיסה של "טארום". אני מקורקע לעוד כמה שעות טובות, יש עוד פינה או שתיים באולם הנוסעים הזה שעדיין לא חקרתי.

המסע של אלפרד בפינמרק מעורר בי הזדהות, לא רק כמטאפורה למסע החיים, אלא כמסע רגלי, קונקרטי, בנוף יפה וקשה, בחברת אנשים זרים ומסוגרים. כמו מחיים אחרים עולה בי זכר נשכח של טרֶק שעשיתי בדרום-אמריקה, אי אז לפני 18 שנה. אני עוצר לרגע ושוב מונה את השנים: כן, 18 שנה. אני כבר לא מאמין לעצמי שאני זוכר את האירועים עצמם; ככל הנראה אני זוכר רק את הזכרונות שנוצקו מן האירועים.

זה היה בין המאסטר לדוקטורט, מרווח של כמה חודשים שניצלתי לטיול בדרום אמריקה. עשיתי סיבוב ב"למטייל", קניתי שני זוגות מכנסיים ופליס אחד, מדריכי "לונלי פלנט", ארזתי הכל בתרמיל שחיכה בסבלנות 4 שנים מן הטיול הקודם למזרח – ועליתי על טיסה לצ'ילה. מסנטיאגו טסתי לפונטה ארנס בדרום, על גבול ארץ האש. היעד היה הפארק הלאומי המרהיב "טורס דל פאיינה", והסיבה לחיפזון היתה שאו-טו-טו עמדו לסגור אותו לפני עונת השלגים, שבמהלכה כל השבילים נחסמים.

כבר היה שם קר מאד. לשמחתי גיליתי שהפארק עדיין לא נסגר, אבל בכניסה הבנתי שכל המטיילים כבר יצאו משם. חלק מן השבילים כבר כוסו בשלג, ושומרי הפארק סימנו לי על המפה לאיזה אזורים אסור להתקרב. הם אמרו שעוד שבועיים סוגרים את הפארק.

רק בדיעבד הבנתי כמה לא מוכן הייתי לטרק הזה. לא היה לי שום ניסיון בתוואי שטח כזה, בטמפרטורה כל כך נמוכה, ובטרק שנמשך 6 ימים. בטרקים הקצרים יותר במזרח, ארבע שנים קודם לכן, אפילו לא סחבתי אוהל על הגב. כאן – הכל היה על הגב. הכושר הגופני שלי היה הכי ירוד שיכול להיות, אחרי ארבע שנים של חיים סטודנטיאליים עירוניים. חוץ מייצר הרפתקני ומשיכה עזה לאגמים כחולים-שקופים לא הייתי מצויד בשום כישור רלבנטי למסע.

לפחות שאלת הניווט נפתרה ממש בכניסה לפארק, כשפגשתי עוד שני מטיילים, זוג שוויצרי שנראה הרבה יותר בעניינים ממני. הבחור היה מין עז הרים אלפיניסטית, טייל מנוסה מן הסוג שחוצה את האלפים כשרק טי-שירט ואזור חלציים לעורו. בפינה נסתרת, הרחק מחברתו, הוא גילה לי שזו לו הפעם החמישית בפארק; בכל פעם הוא בא עם חברה חדשה. הוא ייקח אותנו דרך המסלול הארוך, הוא אפילו מכיר שבילים סודיים שעוברים בנוף "הרבה יותר יפה ממה שרואים כל התיירים", הוא כבר מנווט כאן בעיניים עצומות.

רווח לי. העמסנו את התרמילים ויצאנו לדרך, ומאותו רגע – הכל הידרדר. מבחינתי, לפחות.

כבר ביום הראשון פגשנו בחור דני, שגם הוא היה משוכנע שהוא מטייל לבדו. הוא עט עלינו כמי שלא ראה נפש חיה מזה שנים, למרות שהחל את הטיול רק יום לפנינו. הוא תיכנן מסלול קצר יותר משלנו, ולקח איתו כמות מזערית של מזון. מרגע שהצטרף אלינו ראה עצמו חופשי לחגוג על המזון (הקצוב ממילא) שהבאנו עימנו. הוא גם קלט מהר מי הבוס – הבחור השוויצרי – וטרח בלי הרף להתחבב עליו. תוך זמן קצר הבחנתי שנוצרה בקבוצה הקטנה שלנו קואליציה אירופאית של שלושה מטיילים מגובשים היטב, בעלי רקע תרבותי דומה, ועם אותו חוש הומור שאף פעם לא היה מובן לי עד תום; ומולה, אופוזיציה ים-תיכונית של סיעת יחיד – אני.

ממהלך הטיול לא נשמרו עמי אלא קרעי זכרונות. אני זוכר טיפוס מאומץ על מדרון טרשי, עם עצירה כל כמה שניות להסדיר את הנשימה; אני זוכר שאני נשרך מאחור, והם לא מחכים; אני זוכר שילוב מציק במיוחד בין הזעה בלתי פוסקת לכפור חותך כקרח; אני זוכר שביל חסום, שאילץ אותנו לשנות נתיב (להאריך את המסלול ביום?); אני זוכר הקמת אוהלים בחושך מוחלט, שנדמתה כנצח, כי לא הצלחנו לראות מה אנחנו עושים; ואני זוכר גם, כל הזמן, את ארשת הפנים החייכנית, נטולת המאמץ, של השוויצרי. הוא באמת נהנה מכל רגע, והקלות הבלתי נתפסת שלו היתה כמו לשון הנחרצת מולי כל העת בהתרסה.

אני זוכר מדרון תלול מאד של רסיסי בזלת, מעין זיפזיף יבש, שהרגליים שקעו בו. השוויצרי והדני עלו למעלה, החברה של השוויצרי ואני נשארנו למטה. כשהם הגיעו למעלה, הם התחילו לגלוש במדרון במעין דילוגי-ענק, שוקעים כל פעם בזיפזיף וניתקים ממנו בכוח התנופה, כמו קנגורואים. זה נראה הכי כיף בעולם, אבל גם קצת מסוכן, בגלל השיפוע התלול. הבטתי אל השוויצרית והבנתי שאין לי ברירה; שהם ייצאו גברים ואני ייצא חנון? טיפסתי גם אני למעלה והתחלתי לגלוש. אופס, טעות. הגוף שלי נטה יותר מדי קדימה, ולא הצלחתי למשוך את מרכז הכובד לאחור. הרגשתי איך עם כל דילוג אני מתקפל עוד ועוד קדימה ולמטה, באמצע הדרך כבר לא יכולתי לדלג והתחלתי לרוץ. זה היה מחזה אימים: אדם רץ בכל כוחו מטה במדרון תלול, בלי יכולת לעצור. ראיתי את המישור מתקרב, וידעתי שאין לי שום סיכוי לעצור. הרגשתי כמו סלע שמידרדר מראש הר.

התנגשות. התגלגלות על סלעים. חתכים בכל הרגליים. פגיונות כאב נשלחים לכל קצוות הגוף. ובושה עמוקה מציפה אותי. אני לא רואה כלום, אבל יכול לשמוע את הצחקוקים של הקואליציה האירופאית. אין ספק שזה נראה משעשע מלמטה.

כשהגענו אל גולת הכותרת של המסלול, העמודים המפורסמים (ה"טורס" של פאיינה), כבר שרר ביני לבינם תיעוב שקט ויסודי. בתמונה שמשמאל רואים את הדני מימין, השוויצרי באמצע ואני משמאל. הגענו הכי קרוב אל העמודים שרק היה אפשר. אני מדמיין שבמקום שלושת העמודים מתנשאים מעל ראשי שלושה בלוני טקסט של קומיקס. באחד כתוב: "שיט, אני לא מאמין שהכל היה בשביל זה"; בשני כתוב: "אולי נדחוף את השניים האלה לנקיק הזה למטה ונגמור עניין?"; ובשלישי כתוב: "מה הקטע של הדני עם התרמוס?".

טיולים ומסעות הם מעבדות להתמודדות עם מצבי לחץ. על פי רוב הלחץ הכי קשה הוא הלחץ החברתי: הידיעה שמעשיך וגופך נסקרים בלי הרף בעיני הזולת, זולת שהוא לפעמים זר גמור, שאין בו הבנה וחמלה לחולשותיך. דרך עיניו אתה משתקף לעצמך במלוא עליבותך. קשה לי לחשוב על טיול בחיי שבו לא עברו מחשבות כאלה בראשי: "מה לעזאזל הם חושבים עלי עכשיו?". אני גם שם לב שבטיול לטורס דל פאיינה ובטיולים אחרים, הזכרונות שנחרתו בי הכי עמוק הם לאו דווקא רגעי יופי משכר, אלא, כמו להכעיס, רגעים שבהם חוויתי השפלה או עלבון.

"אני עדיין עומד על הגדה, מביט אל מעלה הנהר, אל מורד הנהר, אך לא רואה שום סלע בהישג יד.

אַרנֶה מושיט אלי את ידו.

"קפוץ", הוא אומר, "תרים את הברכיים כמה שיותר".

לקפוץ?! הרגליים שלי הולכות ושוקעות כבר עכשיו. אם אקפוץ בתנופה, אתקע באדמה כמו פצצה. איני יכול אפילו להגיע ליד המושטת של ארנה. גם להישאר כאן אי אפשר. גם לא להניח לו לחכות עוד. לקפוץ לא נכון, ליפול, להישלות מן המים, רטוב עד לשד העצמות, בידי שעון מקולקל, מצלמה מלאה מים, המזון שבתרמיל – לא רק המזון שלי! – ספוג מים, המוֹך של שק השינה ספוג מים. איני יכול להישאר במקום, וגם לא לברוח. והנטל שאטיל על האחרים אם אגיע לעבר האחר טובע כמעט. הם יהיו מנומסים מכדי ללעוג לי, מזה אני לא חושש" (עמ' 120).

סוף הטיול ההוא נמחה מזכרוני. אני רק זוכר את עצמי חוזר לפונטה ארנס, גופי דואב ונפשי שחוחה, ומתחיל לעשות את דרכי חזרה לסנטיאגו, הפעם בתחבורה קרקעית. הייתי בודד, והכאב בברכיים הלך והתעצם, עד שנאלצתי לסור לרופא מקומי. אז התברר לי שלחץ המשקל של התרמיל הכבד במשך שישה ימים, על רגליים שאינם מורגלות במשא כזה, יצר דלקת ברצועות הברך. הרופא אסר עלי לעשות כל מאמץ במשך שבוע ושיחרר אותי עם כדורים. יופי, תרמילאי פטור ממאמצים.

כך התחיל הטיול שלי בדרום אמריקה (מצ'ילה המשכתי לבוליביה ופרו), והנקודה ההיא זכורה לי כאחת מנקודות השפל של חיי. במבט לאחור יש פער כמעט מגוחך בין המצב האובייקטיבי הלא-רע בכלל שהייתי נתון בו, לבין המצב הנפשי המעורער. אבל מבטים לאחור – מה הם כבר שווים. ובכל זאת היה בזה גם משהו מעודד; יותר גרוע כבר לא יהיה. ואכן, משם הטיול רק המריא והעתיר עלי חוויות ותובנות בשפע מסחרר חושים. אבל ביוני 2012, בעוד עכוזי מתאבן על ספסלי שדה התעופה אוטופני בבוקרשט, לא הזכרונות היפים מן הטיול ההוא, אלא דווקא המדכדכים שבהם, שבו ועלו בי.

יש לי ארבעים ומשהו לֵיי (המטבע הרומני) ובערך ארבע שעות לבזבז אותם. הנה חרדת שדות תעופה אחת שאני לפחות פטור ממנה: הצורך הדוחק לנצל עד תום את שארית המטבע המקומי. עם כל הזמן הזה לרשותי, הכסף ינזל מעצמו. הבעיה היא שאל הדיוטי-פרי לא אגיע אלא עוד שעתיים, ובינתיים כל מה שעובר לי בראש זה מלים שמתחרזות עם לֵיי (הרי, אילולא, תוך כדי, כל מיני; הרי אילולא איחרתי תוך כדי ששקעתי בכל מיני זוטות וזוטֵי, לא הייתי נתקע עם כל הלֵיי).

אני חוזר לעיין בספר המחקר שהבאתי אתי, ושם לב שאני קורא בו קצת אחרת, תחת השפעת הסיפור של אלפרד. פתאום אני משווה את עצמי לחוקר שכתב אותו, פתאום נובטות בי תהיות משונות כמו "מתי אהיה מפורסם וחשוב?". בעמוד אחד אני מוצא טעות ומסתער עליה בשקיקה זדונית, בלתי אקדמית בעליל. אהה, טעות! הוא טעה, האדיוט (מדובר בחוקר בעל שם עולמי), ואני, לא פחות, עליתי על זה. הידד לי!

אבל עד מהרה נוטשת אותי הרוח הזאת, ואני מגלה בהקלה מסוימת שעדיין יש הבדלים בין אלפרד לביני. אלפרד משוטט בהרי פינמרק אחוז אובססיה יחידה – לגלות משהו חדש לגמרי, ש"ידהים את כולם". כל הישג פחות מזה הוא יחשיב לכישלון חרוץ. שוב ושוב הוא משווה לנגד עיניו את המנחה שלו, פרופסור סיבליי (אהה, עוד חרוז ללֵיי), ומתייסר בשאלה איך יוכל לחזור אליו בידיים ריקות. בתוך כך הוא מבחין ששלושת עמיתיו האחרים למסע, גם הם מדענים צעירים, עסוקים הרבה יותר ממנו באיסוף נתונים ותצפיות. והלא אלה הם אנשי המדע האמיתיים: אלה העומלים ושוקדים על איסוף דקדקני של נתונים. כמה מאיתנו "מדהימים את כולם" בתגליות מטלטלות? כמה מאיתנו עסוקים כל הזמן בשאלה איך העולם יגיב לעבודתנו? כמה מאיתנו מכוונים את שאלות המחקר שלנו על פי מה שנדמה לנו ש"מעניין את העולם"?

האמת היא שאין לי מושג כמה. לטובתם, אני מקווה שלא הרבה. כי רק מתי מעט זוכים לתהילת עולם, והרוב הגדול, 90% ויותר, מקדישים את כל חייהם המקצועיים, אלפי שעות של מחשבה ועבודה מאומצת, עשרות מאמרים וספרים, לתגליות אנונימיות לגמרי, שיגיעו לאוזניהם של כמה מאות בודדות של קוראים, אם בכלל, בכל רחבי הגלובוס. תפוצת הקוראים של כל בעל טור בינוני במקומון ישראלי גדולה הרבה יותר מתפוצת הקוראים של "חוקר בעל שם עולמי" באסטרופיסיקה או בבלשנות. וכשמשקללים את גודל ההשקעה של בעל הטור המקומוני לעומת גודל ההשקעה של איש המדע, אפשר להבין את התיסכול של אלפרד. החיים שבחר לעצמו נראים מופרכים.

או שלא. האם המילה האחרונה שמורה לאגו ולמאוויו? האם בטיפוס המתיש הזה, שאינו נגמר ולא ייגמר לעולם, אין אף חבל אחר שמושך אותנו למעלה? הלא אם התהילה והפרסום היו החבל היחידי שבו היינו נתלים – רובנו כבר היינו מוטלים למרגלות ההר, מרוסקים ומנופצים כתקוות-שווא. ובכן, מה זה? מה שומר עלינו בין שמים לארץ?

בהקשר אחר קראתי לזה התשוקה "להשתכשך באגם האמת". לא דייקתי. עכשיו, תחת השפעת הרומן, אני משתדל לצמצם עד למינימום ההכרחי בלבד את עילת קיומי, את החבל, למעשה החוט הדק, שעדיין נמתח ביני לבין הפסגות הבלתי מושגות, הטורֶס דל פאיינה של חיי. האמת איננה אגם אלא אוקיאנוס רחב-ידיים. ואני לא אשתכשך בה, לכל היותר אגיע עדיה, אגע בשולי אדרתה. גם הרמנס הסופר, לכאורה ניהיליסט שמנפץ בזעם את אשליות נעוריו, בחר כמוטו לספרו את הציטוט המוכר והיפה של ניוטון, ונדמה לי שלא רק אירוניה היתה בדבר, אלא גם כוונה נוספת, צנועה ושקטה.

"איני יודע איך אני נראה לעולם, אך לי עצמי נדמיתי כילד משחק על חוף ים, ומשתעשע במוצאו מדי פעם אבן חלקה יותר או צדף יפה יותר מהרגיל, בשעה שאוקיאנוס האמת האדיר משתרע לפני, טמיר ונעלם". (אייזק ניוטון)

שעה וחצי להמראה. בידוק. הו, בידוק נכסף. כן, ארזתי לבד. תמיד אני אורז לבד. התיק היה אתי כל הזמן, זה נכון, אבל אני לא תמיד הייתי איתו. וגם אתי לא הייתי, אתה מבין? אני נשבע לא לקחת דבר מאיש מעכשיו ועד רגע הטיסה. לא אקח דבר.

(יוני 2012)

חידה: מה משותף לציפי לבני ולעמיר פרץ?
א. שניהם פוליטיקאים כושלים שריסקו את האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל.
ב. שניהם פושעי מלחמה שהוצאו נגדם צווי מעצר.
ג. שניהם הפכו לכתובת של "מחנה השלום".
ד. כל התשובות נכונות.

באמת שלא התכוונתי לכתוב על מערכת הבחירות. דעתי עליה לא השתנתה מלפני שלוש שנים. אני עדיין מתבונן בהשתאות כיצד מיטב המוחות האנליטיים מפצלים שערות בחור השחור שבלע את הפוליטיקה הישראלית, הידוע בכינויו "המרכז הפוליטי". בטח שלא התכוונתי לכתוב על "התנועה", כלומר הקפיאה במקום, של ציפי לבני ועמיר פרץ. נשבע לכם. פוליטיקאים לא מעניינים אותי ביומיום ועוד פחות בתקופת בחירות.

אבל אז הגיע הקמפיין הזה, ואמרתי – עד כאן. יש גבול. כמה אפשר להתעלל בנו? שש מלים בלבד במודעה (!), צבעים מזעזעים, גרפיקה של כיתה ח'… כמה עוד אפשר לסבול?

אה, וגם העניין הפעוט הזה. "ציפי לבני – שלום". אפילו לא טרחו להכניס פועל למשפט הזה. תביא שלום? שונאת שלום? מגדל שלום?

בקיצור, אחרי שניקיתי מהבגדים את כל הזבל ששפכה עלי "התנועה", התפניתי לעשות את מה שהמודעות ממליצות: לחשוב ("מוגש כחומר למחשבה ע"י 'התנועה'"). ישבתי וחשבתי, וזה מה שיצא.

כמה עובדות על לבני (וקצת על פרץ) שאולי שכחתם

1. הפעם האחרונה שלבני ופרץ היו בשלטון לא היתה מזמן. לבני היתה שרת החוץ בין מאי 2006 למרץ 2009, פרץ היה שר הביטחון בין מאי 2006 ליוני 2007. בתקופה הקצרה הזאת הספיקו לבני ופרץ, תחת ניצוחו של אולמרט, להביא למותם של כ-2,000 אזרחים חפים מפשע בשני מבצעים צבאיים שישראל יזמה, אשר הסתיימו בתבוסה מדינית מוחצת. במלחמת לבנון השנייה הרגה ישראל כ-1,200 אזרחים בלבנון, ובמבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל קרוב ל-800 אזרחים. שום "הגנה עצמית" לא הצדיקה את הפשעים האלה, וגם בהגיון האסטרטגי הצר – הם רק הביאו לחיזוקם של החיזבאללה והחמאס והתעצמותם הצבאית. ממשלת אולמרט היתה הממשלה הרצחנית ביותר בתולדות ישראל, הרבה יותר מממשלת נתניהו הנוכחית; לבני ופרץ היו מעורבים ישירות באישור המבצעים הברוטליים שלה.

2. על הרקע הזה הוצאו נגד לבני ופרץ צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה (הצו נגד לבני בוטל בלחץ דיפלומטי). רק בישראל יכולים שני פוליטיקאים שחשדות כבדים כאלה מרחפים מעל ראשם להקים מפלגה (שם חלופי: "לונדון לא מחכה לנו") ולרוץ לבחירות תחת הסיסמה שהם יביאו שלום.

3. בהחלטתו האומללה לקבל את תיק הביטחון בממשלת אולמרט, ביזבז פרץ קרדיט ציבורי עצום שציבור רחב העניק לו. מי שלא חזה בשברון הלב של הפעילים החברתיים, שבזכותם כבש פרץ את ראשות העבודה בסוף 2005 וגרף 19 מנדטים בבחירות 2006, לא ראה בגידה פוליטית מימיו. את חזון השלום הבוער בעצמותיו מיהר שר הביטחון הטרי ליישם בשטח: בשנה שבה כיהן, הספיק לאשר את הרחבתן של ארבע התנחלויות ולחתום על אישור ההקמה של התנחלות משכיות (הנודעת לשמצה במעלליה) – אחרי עשור שלם שבו לא הוקמו התנחלויות חדשות.

4. חזון השלום של ציפי לבני מסעיר לא פחות. הוא מושתת על שני עקרונות פיסניקיים מובהקים: שלילה מוחלטת של כל הידברות עם החמאס, וניהול מו"מ אינסופי עם הרשות הפלסטינית, שמטרתו היחידה היא… ניהול מו"מ עם הרשות הפלסטינית.

5. המדינאית המפוכחת לבני מעולם לא הפנימה את העובדה שבעזה נבחר החמאס לשלטון. ערב מבצע "עופרת יצוקה" הצהירה שרת החוץ שיש למוטט את שלטון החמאס. הקו הדומיננטי הזה במדיניות הישראלית הכתיב את אופיו של המבצע הזה (הפצצות מאסיביות של משרדי ממשלה ותשתיות אזרחיות) והבטיח גם את כשלונו. לבני סולדת כל כך מעצם הרעיון שהיא תיאלץ להחליף מילים באופן ישיר עם נציגי החמאס עד שהיתה מוכנה להשלים עם כך שגלעד שליט לא יחזור מהשבי ("לא תמיד אפשר להחזיר את כולם הביתה"). בתום מבצע "עמוד ענן" עקפה לבני את נתניהו מימין ותקפה אותו על כך שהגיע להסכמות עקיפות עם החמאס; מבחינת לבני, לדבר עם החמאס זה כפירה בעיקר.

עד לפני כמה שנים היו פוליטיקאים ישראליים מן הזרם המרכזי נשבעים בנקיטת חפץ – "אסור לדבר עם החמאס!". זאת היתה מעין מנטרה, כרטיס כניסה לקונצנזוס, על משקל "אסור לחלק את ירושלים!". אבל בינתיים חלו כמה התפתחויות באזור, המנטרות נסדקו, ואני לא מדבר כאן על עמדות השמאל. אנשים כמו שאול מופז, יחיאל זוהר (ראש עיריית נתיבות, איש ליכוד), אלוף במיל. שלמה גזית, ואפילו גם, שימו לב, חתן פרס נובל ואיש ימין מושבע, פרופ' ישראל אומן – מדברים באופן ישיר או עקיף על הצורך לפתוח בשיחות ישירות עם החמאס. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שניתן לחתום עם החמאס על הסכם שלום כולל בעתיד הקרוב (או בכלל), אבל ההבנה הפרגמטית כבר כאן: הסכמי הפסקת אש, הסדרת המעברים, וכל מחלוקת אחרת יש לפתור מול הממשלה הנבחרת, בעלת יכולת הביצוע והאכיפה – ממשלת החמאס.

ההבנה האלמנטארית הזאת פסחה על ציפי לבני, כמו גם על חאלד משעל; היא לא פסחה על אחמד ג'עברי, פרטנר פוטנציאלי להסדרים פרגמטיים, ובדיוק משום כך חיסלה אותו ישראל. לבני היא נץ מן הזן הישן שמתהדר בנוצות של יונה מדינית. ממש כמו מנהיגי ישראל בשנות ה-80' שדחו בתוקף את הרעיון לנהל מו"מ עם אש"ף (והמשיכו לפטפט על "ידינו המושטת לשלום"), היא נלחמת את המלחמה הדיפלומטית של אתמול – על גביהם של קורבנות האלימות משני צידי הגדר. ועוד יש לה חוצפה לדבר על "הסדר מדיני".

6. הסרבנות של לבני אינה מתמצה רק בדיבורים אלא גם במעשים, ולא רק מול החמאס אלא גם מול הרשות הפלסטינית – הפרטנר-לכאורה שלבני אינה פוסקת מלהעלות על נס. העניין הזה לא זכה לשום דיון ציבורי בארץ על אף שהוא חושף את מהותה האמיתית של נסיכת מחנה השלום הישראלי.

לפני שבוע קיבלה לבני מחמאה ממקור לא צפוי: ראש המל"ל והיועץ לביטחון לאומי לשעבר, עוזי ארד. בהתייחסו להתנהלותה של לבני במו"מ עם הפלסטינים בתהליך אנאפוליס, קבע ארד: "ציפי לבני עמדה בעיקשות ובצורה המרשימה ביותר על אינטרסים מרכזיים ועל עקרונות לאומיים". האמירה הזאת היתה מובנת רק ליודעי ח"ן, ובכל זאת, באוזניו של כל איש שמאל היה צריך להישמע צלצול אזהרה כשאדם כמו ארד מחמיא ללבני. אז הנה הסיפור, בקיצור נמרץ.

זוכרים את מסמכי אל-ג'זירה? לרגע קל, בינואר 2011, רעש העולם כולו מחשיפה מסמכי המו"מ שניהלה ממשלת אולמרט עם הפלסטינים במהלך שנת 2008. בראש הצוות הישראלי למו"מ ישבה ציפי לבני, שנשאה ונתנה עם ראש הצוות הפלסטיני, אבו עלא. המסמכים המביכים הוכחשו מיד משני הצדדים, ולא בכדי: הם הציגו את הצד הישראלי כסרבן קשה-עורף ואת הצד הפלסטיני כמשת"פ נרצע (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן).

חלקה של לבני בהחמצה ההסטורית הזאת היה מרכזי; היא היתה זו שדחתה, בבוז גלוי יש לומר, את הניסיון של אבו עלא לדון על חלוקת ירושלים ("יוסטון, יש לנו בעיה", הגיבה לבני בסרקאזם זול, לא מודעת כנראה לאירוניה שבדבריה, המציגים דווקא את ישראל, ולא את הרשות, כמי שמנותקת מן הקרקע).

כך סיכמתי אז את הגילויים של מסמכי אל-ג'זירה:

"מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.

בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).

ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו."

השורות האחרונות היו מעין נבואה מרה, שמתגשמת לנגד עינינו. לבני הולכת לקצור בבחירות הקרובות את פירות הסרבנות המדינית שלה ("עמידה עיקשת ומרשימה על עקרונות לאומיים", כלשון עוזי ארד), והכל תחת הסיסמה האורווליאנית "חתירה להסדר שלום". לא תהיה עוד הצעה מרחיקת לכת בפייסנותה כמו הצעתם של הפלסטינים בשיחות ב-2008. הרשות הפלסטינית היתה אז בשיא חולשתה, לאחר נצחון החמאס בעזה, והיתה זקוקה נואשות לפריצת דרך דיפלומטית כדי להצדיק את קיומה. על ההחמצה ההסטורית הזאת – שעומדת בשורה אחת עם דחייתה של גולדה את הצעת השלום של סאדאת ועם התעלמותו של שרון מיוזמת השלום של הליגה הערבית – אף אחד לא בא איתה חשבון. להיפך, מחנה השלום קושר לה כתרים. אולי לכך הכוונה בביטוי "השמאל ההזוי".

ועוד ספיח: מסמך דיפלומטי נוסף שהודלף, מינואר 2007, חשף שלבני לא מאמינה כי ניתן להגיע להסדר קבע עם אבו מאזן. לבני הכחישה כמובן, אבל כל פעולותיה מאז הוכיחו שההערכה היתה מדוייקת: לא חתירה כנה להשגים מדיניים הדריכה אותה, אלא חתירה ליצירת דימוי של מי שחותר להשגים מדיניים. התמהיל הזה מוכר היטב מימי "המערך" הרעים – מאבא אבן ועד לשמעון פרס – המטרה תמיד היתה למשוך את המו"מ ולמתוח אותו עד בלי די, אבל לבלום תמיד מבעוד מועד, לפני שחותמים על ויתור כלשהו. גם מהסיבה הזאת קונה לבני את ליבו של השמאל הוותיק – היא נתפסת כיורשת הרוחנית של הדיפלומטים של מפלגת העבודה.

יד רוחצת יד. תצלום: דרור עינב

7. אם לא שמאל מדיני אולי שמאל חברתי? לא ממש. ציפי לבני לא ששה לדבר על נושאים כלכליים וחברתיים (מישהו זוכר איזושהי אמירה שלה מתקופת המחאה?), אבל כשהיא סוף סוף מתבטאת, מתגלה קלסתר ניאו-ליברלי טיפוסי. לא קיצוני כמו של נתניהו וליברמן, אבל בהחלט שיקוף נאמן של אליטת ההון הישראלית, ובקצרה – חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. לבני תומכת במינימום התערבות ממשלתית בשוק, בהורדת נטל המס ובצמצום ההוצאה הממשלתית. נרענן גם את זכרונו של הקורא עמיר פרץ ונזכיר כי לבני כיהנה כמנכ"לית רשות החברות הממשלתית בממשלת נתניהו הראשונה, בשנים 1996-1999, וניצחה על שורה של מהלכי הפרטה מאד מאסיביים. היא זאת שטבעה את האמירה "יש להפריט כל מה שזז". בין היתר, הוציאה לפועל את הפרטת "כימיקלים לישראל" (לידי משפחת עופר), החברה שעוסקת בכריית אוצרות טבע בים המלח. העסקה הזאת התבררה בדיעבד כמקח טעות קולוסאלי שעלה לציבור בהפסדים של מאות מליוני דולרים.

אפשר לסכם ולומר: כל קשר בין המעשים של לבני לבין שמאל הוא מקרי בהחלט.

אז למה ציבור גדול בשמאל רואה בה את מנהיגתו?

התשובה הקצרה היא: הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. אנשים מתרשמים מדיבורים ולא ממעשים. לבני בנתה קריירה פוליטית שלמה מהתנצחויות בלתי פוסקות עם נתניהו; עקיצות, נזיפות, האשמות, שסובבות סביב שום-כלום. ברגע שמושכות השלטון הושמו בידיה, היא ביצעה בדיוק את מה שנתניהו היה מבצע במקומה.

כל השאר זה פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בניגוד למה שהוא אוהב לחשוב על עצמו, גם מחנה השמאל מצביע מהבטן, לא רציונלית, נגד האינטרסים של עצמו – בדיוק כמו תמונת התשליל שלו מ"השכונות". המחנה הזה תופס את לבני כבשר מבשרו: אשכנזיה-יהודיה, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית, לאומית, ובקיצור – אחוס"לית (טוב, לא בדיוק סוציאליסטית, אבל כאמור, כשמצביעים מהבטן, השכל בתחת). לא בכדי דבק בלבני הכינוי "התקווה הלבנה" – כינוי מעורר סלידה דווקא משום שהוא מדוייק.

הציבור הזה נמצא כבר שנים בקרב מאסף, אבוד מראש, על הבכורה בחברה הישראלית; את ציפי לבני הוא נושא על כפיים כמי שתשיב לו את תחושת הבעלות על המדינה. זה הולם להפליא את התפיסה העצמית של לבני והתנהלותה בפוליטיקה; תחת הנהגתה התרוקן המושג "אופוזיציה" ממשמעותו, שכן מי שחדור בתחושה כה עמוקה שהוא נמשח לשלטון לא יכול באמת לכונן אופוזיציה אמיתית. ולבסוף, לבני נהנית מתמיכה מגדרית ב"אשה חזקה", ויש לשער שהחבירה לעמיר פרץ גם תאפשר למצביעיה להתהדר בפתיחות עדתית. בקיצור, מכל טוב. המארג הצפוף הזה של דימויים, מאוויים ומשאלות לב, הוא בלתי חדיר לעובדות. המותג "ציפי לבני" מזמן הכריע את הפוליטיקאית ציפי לבני – סרבנית השלום, תומכת נלהבת בהפצצות של אוכלוסיה אזרחית, מפריטה סדרתית. רק כך ניתן להבין איך "התנועה" זוכה לתמיכתם של כ-300 אלף ישראלים על פי הסקרים, ככל הנראה רובם "אנשי שמאל" לפי תפיסתם העצמית. רק כך ניתן להבין איך פעיל שמאל ותיק, שדווקא תומך במו"מ עם החמאס, יוזם עצומה ציבורית בקרב אנשי שמאל לתמיכה בלבני. השמאל ההזוי.

מפלגת קדימה היתה פיגוע אסטרטגי בדמוקרטיה הישראלית. המפלגה הזאת, שגנבה חצי מהקולות של השמאל ולמעשה ריסקה אותו, שהכניסה לכנסת כסוס טרויאני חבורה של לאומנים גזעניים וקבלני חקיקה של ההון, שהביאה לשיאים חדשים את הזיגזוג בין קואליציה לאופוזיציה, שפערה בלב הפוליטיקה הישראלית חור שחור, "המרכז", שבולע אל תוכו מכל הבא ליד – המפלגה הזאת היתה רשומה בטאבו על שמה של התקווה הלבנה, נקיית הכפיים – ציפי לבני. לבני לא פרשה ממנה בסלידה; היא פרשה מאונס ובאי-רצון, לאחר שהודחה מן ההנהגה. כך גם עמיר פרץ, שמכר בנזיד עדשים את מפלגת העבודה לקואליציה של אולמרט, ועכשיו מספר לנו שהוא חבר ללבני בזכות החזון המדיני שלה (כיוון שהוא לא אדיוט, הוא חייב להיות שקרן). אם הציבור הישראלי היה שופט את נציגיו על סמך מעשיהם ולא על סמך דיבוריהם, אנשים כמו לבני ופרץ היו מתביישים להראות את פרצופם ברבים.

טיעון הסרק המקומם ביותר הוא "אז למי נצביע? לבני היא הרע במיעוטו". לא, לבני היא רע עם רקורד מוכח. הרקורד של נתניהו טוב מזה של לבני; כמות החפים מפשע שדמם בראשו קטנה פי 20, ולא רשומה על שמו שום החמצה הסטורית במו"מ עם הפלסטינים. הרקורד של יאיר לפיד נקי לחלוטין, ולכן גם הוא טוב יותר. ויש עדיין כמה מפלגות שמאל אותנטיות יותר. לא שאני חושב שהבחירות האלה חשובות במיוחד; המרחק בין הכנסת הישראלית לבין הסוגיות הפוליטיות הבוערות עדיין עצום, והוא לא ייסגר ב-22 בינואר. אבל בפוליטיקה מי שנכשל בגדול צריך להסתלק, ולא להמשיך לחרבן על ראשו של הציבור את השקרים הישנים, עטופים בצבעי פסטל עזים. וגם הציבור צריך סוף סוף להפסיק לאכול את כל זה.

[מוגש כחומר למחשבה ע"י המציאות]

ההישג האחרון של מבצע "עמוד ענן" נרשם השבוע: ישראל התירה להכניס לרצועה מדי יום, דרך מעבר כרם שלום, 20 משאיות נושאות חצץ לבנייה. לפני כן ישראל גם איפשרה את כניסתן של 20 משאיות נושאות חצץ ממעבר רפיח לרצועה (כן, ישראל גם שולטת על התנועה במעבר בין עזה למצרים, אם לא ידעתם). כמו כן אישרה ישראל להכניס לרצועה 40 משאיות ו-20 אוטובוסים, ובהמשך גם דחפורים.

מדובר בפריצה משמעותית של המצור שהוטל ביוני 2007 על הרצועה עם עליית החמאס לשלטון. עד 2010 לא הותרה כל כניסה של חומרים שהוגדרו "דו-שימושיים" (חצץ, ברזל ומלט), המשמשים הן למטרות אזרחיות והן לצבאיות. מניעת כניסתם של חומרי בנייה במעברים היא הסיבה העיקרית לכך שבעזה עדיין לא שוקמו אלפי המבנים ומערכות התשתית שישראל החריבה ב"עופרת יצוקה".

ביוני 2010 נפער סדק קטן במצור. בעקבות משט המרמרה, התירה ישראל להכניס, באופן מוגבל, חומרי בנייה לפרוייקטים בינלאומיים. ומהשבוע – גם לקבלנים פרטיים.

מה אפשר ללמוד מכך? לקח ראשון הוא שחוקי הסיבתיות פועלים באורח מוזר לפעמים. מה משכנע את ישראל להיעתר לדרישות החמאס? כמה פלסטינים (או בינלאומיים) הרוגים. קצת דם על הידיים, והלב שלנו נפתח.

מאז הטלת המצור, הדרישה הבסיסית והעקבית ביותר של החמאס היתה להסיר אותו. ישראל השתמשה במצור כאמצעי שליטה ולחץ, שרירותי במידה רבה (בננות כן, שזיפים לא, גזר כן, ספרים ושוקולד לא) – עם תוצאות אפסיות. כיום, אחרי המרמרה ו"עמוד עשן", המצור היבשתי מוגבל לייצוא סחורות בלבד (המצור הימי והאווירי עדיין בתוקף).

לשם מה היה נחוץ "עמוד ענן"? הפרשנים מגרדים את פדחתם. ה"הבנות" הלא-רשמיות, הלא-כתובות כל כך עמומות, כל כך שנויות במחלוקת בין הצדדים, שאי אפשר להציג אותן כהישג (ציטוט מאהוד ברק: "יום אחרי הפסקת האש איש לא יזכור מה כתוב במסמך הזה"). תומכי המבצע מצביעים על עצירת האש כעל "הישג". אבל מנקודת המבט הפלסטינית, מה שהביא לעצירת האש הוא ההשגים הממשיים של החמאס: שטח הדיג הורחב למרחק של 6 מייל מהחוף (עדיין הרבה פחות ממה שנקבע בהסכמי אוסלו, 20 מייל), אזור החיץ הבטחוני צומצם כך שחקלאים יוכלו לעבד אדמות במרחק של 100 מ' מהגדר, ועכשיו גם מותרת הכנסת חומרי בנייה. לכל אלה יש השפעה מיידית ומשמעותית על פרנסתם של עשרות אלפי תושבים בעזה. "במבחן התוצאה", כמו שברק אוהב לומר, החמאס ניצח.

לכאורה, ישראל יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהדק שוב את המצור. בפועל, הדינמיקה של השנים האחרונות היא חד-כיוונית: המצור הולך ונחלש. אחרי כל עימות אלים ומדמם, יש עוד ועוד הקלות במצור. ההגיון הפלסטיני ברור: תחת לחץ דיפלומטי, ישראל נשברת. אבל מה ההגיון הישראלי? מה לעזאזל היה הצורך הדוחק להרוג 160 פלסטינים, להקריב את חייהם של עוד 6 ישראלים, ולשרוף 3 מיליארד שקל בתוך 8 ימים?

התשובה מרה ופשוטה. ההנהגה הישראלית יודעת שהמצור הוא כישלון מדיני מהדהד: אפס תוצאות בזירת ההרתעה הצבאית, ונזקים כבדים בזירת דעת הקהל הבינלאומית. אבל להודות בטעות ופשוט להסיר אותו – לא יעלה על הדעת. קודם כל, מהלך כזה יחייב הידברות ישירה עם החמאס וחתירה להסכם, טאבו חוצה מפלגות בישראל. שנית – אנה נוליך את כל העזוז הפטריוטי והמתלהם שפירנס את המצור בשבע השנים האחרונות? המנהיגים חוששים מנחת זרועו של האספסוף. הפיתרון שהם מצאו הוא להסוות ולהסתיר את הכירסום המתמשך במצור מאחורי סידרה של מבצעים צבאיים בומבסטיים בעזה. הרעיון הוא לסמם את הציבור בדם ואש ותמרות עשן, כך שלא ישים לב שבאותו זמן ממש עזה מתקרבת עוד ועוד אל החופש. דיסוננס צורם שכזה בין ההצהרות למעשים אפשר לטשטש רק באמצעות רעמי התותחים.

וכך גם ייראה ההמשך. ישראל עדיין מחזיקה במנופי שליטה משמעותיים בעזה. הפלסטינים לא יסכינו עמם, ואין סיבה שיסכינו. ישראל לא מרוויחה כלום מהשליטה הזאת, אבל כאמור, לאף אחד אין אומץ לומר את זה, ההנהגה והעם לכודים, כמו זבובים בגוש ענבר, במיתוס שאין ממנו מוצא. החמאס ילקק את פצעיו, וישוב לירות טילים. ישראל תיכנס לעוד סיבוב בעזה, עשרות או מאות הרוגים, אלפי טונות של פצצות, כמה הרוגים או פצועים בצד הישראלי, מאות מליוני שקלים יוקצבו למיגון ול"כיפת ברזל", והאבק ישכך. בשקט בשקט, שליחים ישראליים בקהיר יעבירו מתחת לדלת כלשהי "מסמך הבנות" לא רשמי, לא מחייב ומוכחש בתוקף. מיד אחר כך נראה עוד הקלות במצור.

הציבור הישראלי יבלע את זה, במשחק סכום האפס שלנו אסור לוותר לפלסטינים לפני שמכאיבים להם. נכון, אפשר יהיה לחסוך את כל הדם והכסף. אבל אז מה? בלי מבצעים בעזה יותר? בלי טילים? בלי משלוחי נשק מהדוד סם? מכאן ועד עולם – ריקנות? רק דיור ציבורי, ועובדי קבלן, ומיטות אשפוז, וקצבאות ילדים?

שעמום ארור. הו עזה, אל תפני פנייך. עזה כמוות אהבתנו אלייך.

רקע: הפוסט הנוכחי סוקר את ההתפתחויות בבקעת הירדן בחודשים האחרונים, וכן נתונים דרמטיים שנחשפו לאחרונה על השליטה בקרקעות הבקעה. כדי להבין את הרקע לכל הדברים האלה, כדאי לקרוא את הפוסט המקיף יותר שכתבתי לפני שנה וחצי: גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים.

* * *

פינוי מביתך זה דבר שתמיד חשוב לתרגל

ישנם דברים שמתרחשים הרחק מעבר לתודעתם של הישראלים, על אף שהם מתרחשים קרוב מאד אליהם. למשל, שורר בשטח מצב נתון במשך שנים; הציבור לא יודע על כך דבר. השלטון מודיע שהמצב מבוטל; הציבור לא יודע על כך. אבל בעצם מתברר שהשלטון שיקר ושהמצב ממשיך להתקיים; שוב, הציבור לא יודע.

במצב של בורות כל כך קיצונית, של חסך כל כך עמוק במידע בסיסי, כל ניסיון לדבר על תכניות מדיניות או חזון ארוך-טווח הוא ניסיון סרק. במצב כזה, המשימה הדחופה ביותר היא קודם כל להנכיח את המידע בתודעה הציבורית, לגאול אותו מן הנשייה התקשורתית. כך קורה שפעילים או ארגונים בשמאל מוצאים עצמם אנוסים למלא את התפקיד שלכאורה היה מוטל על התקשורת במדינה דמוקרטית – תיעוד המציאות.

יש בישראל אזור אחד, ענק בשטחו, שמתרחשים בו מעשים אלימים מדי יום ביומו; ששוררת בו מדיניות קבע גזענית לחלוטין; שכל זרועות השלטון מעורבות בהנצחת המדיניות הזו ובטיפוחה; ובכל זאת, העניין של התקשורת בו (ולכן, גם של הציבור) שואף לאפס. קוראים לאזור הזה בקעת הירדן.

בקעת הירדן היא החצר האחורית של הכיבוש הישראלי בשטחים. אולי משום שהיא מתקיימת תחת איפול תקשורתי קבוע (להוציא דיווחים ארעיים על נסיונות פיגוע במחסומים), אולי משום שפחות מחמישית מהיהודים בישראל בכלל מודעים לכך שהבקעה היא שטח כבוש – מרשה לעצמה ישראל להתעלל באוכלוסיה הפלסטינית המידלדלת והולכת של האזור הזה באכזריות שאין דומה לה באזורים אחרים. בשנת 2011 הרסה ישראל כ-200 מבנים פלסטיניים בבקעה ועקרה מביתם 430 איש. המבנים הם לא חוקיים, כמובן, כי ישראל אינה מאפשרת כל בנייה פלסטינית בבקעה; 94% משטח הבקעה הם מחוץ לתחום לפלסטינים (אף כי הם מהווים כ-85% מאוכלוסית האזור).

על שלל הדרכים האלה – גזל קרקעות, ייבוש מקורות מים, הריסת כפרים שלמים, העסקת פלסטינים בתנאי עבדות, ומשטר המחסומים הדרקוני – כתבתי פוסט מקיף לפני שנה וחצי. מומלץ להיזכר בעובדות שנפרשו שם, שכן לא חל בהן כל שינוי מהותי מאז. אבל תמיד יש חידושים ודרכים יצירתיות נוספות להתעלל בתושבי הבקעה. בחודשיים האחרונים צה"ל מקיים תרגילי אש מסיביים בצפון הבקעה. לרגל התרגיל, חולקו צווי פינוי זמניים לכ-100 משפחות באזור אל-מליח, מקהילות ראס אל אחמר, חומסה, חירבת ראס, אבזיק, חירבת יארזה ואל-בוריג'. המשפחות, שמנו כאלף איש, צוו לפנות את בתיהן ב-11 בנובמבר  משעה מוקדמת בבוקר ועד הערב. בראס אל אחמר צוו חלק מהמשפחות לפנות את ביתן מדי יום, במשך 3 שבועות, בין השעות 6 בבוקר ל-6 בערב. בתאריכים 9-10 לדצמבר פונה כל כפר חומסה מיושביו, בשעות היום, לצורך תרגיל צבאי.

תושבי אל-מליח מפנים את בתיהם לטובת תרגיל צבאי, 9 בנובמבר 2012. צילום: איימן נובאנה

עד לאחרונה היה מדובר רק בפינויים לשעות היום. אבל לפני 10 ימים, ב-2 לינואר, פונו כל תושבי אזור אל-מליח, מהשעה 4 אחה"צ ועד ל-2 וחצי בצהריים למחרת. על פי סוכנות "מען", גם הפעם היה מדובר בכאלף איש. פעילות "מחסום ווטש" נתקלו ב"מחנה זמני" של מאות אנשים לצדי הכביש המוליך למחסום תיאסיר: "ילדים, זקנים, חולים, נאלצו לבלות את הלילה הקפוא (בבקעה, הלילות הבהירים מאד מאד קרים) תחת כיפת השמיים, כשהם ישנים על עגלות או בארגז המשאיות, וכל מה שמגן עליהם מצינת הליל הוא איזו יריעת ניילון עלובה."

את התושבים צריך לפנות כי הם מתגוררים בשטחי אש. או שמא, שטחי האש הוכרזו כדי לפנות את התושבים. תיכף נברר את העניין הזה. מכל מקום, בכירים בצבא מאשרים ש"בכוונת צה"ל להשתמש במבנים לא חוקיים שנבנו שם לצורכי התרגיל." מצוקת שטחי האש של צה"ל אכן נוגעת ללב וכל פטריוט ישראלי יסכים שאם צריך לבחור בין מטרות אימונים לבין מגורי משפחות אז אין ברירה – שהמשפחות יתחפפו. הרי לא יעלה על הדעת להפסיק להתאמן. בסך הכל, צריך להודות, זה די נוח: שטח בנוי הוא שטח בנוי, וערבים הם ערבים. המודל הזה הוא לא חדש, למעשה הוא כבר פועל ביפו, שם הסביר אחד המפקדים לתושב השכונה "שזה אימון לוחמה בשטח בנוי ושהם מעדיפים את עג'מי כי יש שם ערבים."

מה שקצת מטריד בעניין הזה הוא שמעולם לא נשמע על פינוי משפחות יהודיות שהתנחלו בשטחי אש. כך למשל יכולים מתנחלי גבעה 777, מאחז של איתמר, לגור בתוך שטח אש ש"סגור לערבים בלבד". ועוד דוגמה, גם היא מ"מחסום ווטש": "ממול לאדמות המעובדות של התנחלות רועי היו אדמות מרעה פלסטיניות, שכמו רבות אחרות הוצב עליהן לפני 3 שנים שלט בטון "שטח אש!!! הכניסה אסורה!". אלא שבינתיים חמדו אנשי רועי את האדמות, גידרו את השטח ונטעו בו גפן. היום עומד לו כרם יהודי, היחיד שלידו ניצב שלט "'שטח אש'…".

"וידבר אחאב אל נבות לאמור, תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי קרוב הוא אצל ביתי" (מלכים א', כ"א, ב').

מטעי תמרים של התנחלות בתוך שטח אש בצפון ים המלח. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

האמת על "שטחי האש" שונה מאד ממה שצה"ל מציג. רק במאי 2009 החל הצבא לפזר לוחות בטון ברחבי הבקעה שעליהם מוכרז "שטח אש", בעיקר סמוך לקהילות בדואיות (אל פארסייה, חרבת טאנא, אל חדידייה). כהרף עין הפכו תושבי אותן קהילות, ששורשיהן באזור מגיעים עד למאה ה-19, ל"פולשים" על אדמתם. את סיפורה של חרבת טאנא פרשתי בהרחבה בפוסט מיוני 2011; הסיפור מייצג את התמונה כולה.

אחרי שצה"ל גומר לירות ועוזב, הוא משאיר מתנות לתושבים: נפלי תחמושת חיה. ב-20 לדצמבר התפוצץ נפל תחמושת שצה"ל הותיר אחריו באזור אל-מליח ופצע אנושות ילדה פלסטינית בת 12. גם זו שיטה להבריח אוכלוסיה לא רצויה. בכפר אל-עקאבה שבצפון הבקעה נהרגו במרוצת השנים 6 תושבים ונפצעו כ-40 מנפלי תחמושת של צה"ל. הצבא עורך שם תרגילים, ממש בין  הבתים, בלי לטרוח לפנות תושבים. עם השנים עזבו רוב התושבים את הכפר, שראשיתו בתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שצה"ל ושטחי האש שלו באו לעולם.

דבר מאירועי השבועות האחרונים בבקעה לא דווח בתקשורת הישראלית. לא הפינוי הכפוי של מאות נפשות, לא השארתן בלילות כפור ללא כל מחסה, לא השימוש בבתיהם כיעדי הסתערות וירי, לא הילדה שנפצעה מנפל התחמושת. ואל נא תיאחזו בתקופת בחירות; גם בלי בחירות, האירועים האלה אינם מדווחים. בדיוק משום כך הם יכולים להתנהל באין מפרע.

בעצם היה דיווח אחד על התרגיל הצבאי בבקעה – באתר פז"ם. הוא נפתח בחגיגיות: "את גבעות בקעת הירדן הזהובות כבשו בשבוע שעבר לוחמי גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפעם הראשונה עבור החטיבה מזה מספר שנים." אחרי שורת קילוסים ליכולות המבצעיות של צה"ל, חוזרת הכתבה ל"גבעות המוזהבות": "את גבעותיה מלאות הסלעים של הבקעה, צבאו הלוחמים (העילגות במקור, ע.ל.), כל פלוגה בתחומה – פלוגת הסיור, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב", והסתערו לפי תפקידיהם אל עבר המבנים הנטושים, אשר באותה העת דימו בתי מחבלים, כשמטרתם לטהרם במקצועיות וביעילות."

המבנים הנטושים. דימו. מחבלים. לטהר. במקצועיות.

אף מילה על הסיבה שהמבנים נטושים. לא פלא, איפוא, שהתושבים שנאלצו לנטוש את המבנים רואים בכל תרגיל כזה עוד ניסיון לגרש אותם לצמיתות מאדמתם. הם גם מכירים אולי אוכלוסיות בדואיות אחרות, בשטח ישראל, שגורשו מעל אדמתן באמתלה של "תרגיל צבאי" ומחכות כבר יותר מ-60 שנה שהתרגיל יסתיים. תושבי הקהילות הקטנות בבקעה ספגו כבר עשרות הריסות וגירושים, והעובדה שישראל מבצעת בשטחי C טרנספר שקט כבר קיבלה גושפנקה רשמית. ההתעללויות הבלתי פוסקות אכן הופכות את חיי הפלסטינים בבקעה לבלתי נסבלים ואוכלוסייתם נעשית דלילה יותר ויותר. השימוש באמתלת האימונים לטיהור אתני אינו מוגבל לבקעה; לפני חצי שנה הורה שר הביטחון ברק להרוס 8 כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון באמתלה שהם פלשו לשטחי אימונים של צה"ל. למעשה מדובר בקהילות עם רצף התיישבותי שמגיע עד תחילת המאה ה-19, כפי שמתועד גם במחקר שיצא בהוצאת משרד הביטחון. צה"ל טוען שהשטחים דרושים לו לצורך "שמירה על כשירות הכוחות" – אבל המשפט הבינלאומי אינו מתיר להפקיע קרקע כבושה למטרות צבאיות כלליות כגון זו. תושבי הכפרים האלה, כ-1,500 נפשות, עומדים בפני סכנת גירוש מיידית.

בוא נשים מחסומים מיותרים ואז נבטל אותם. כאילו נבטל.

נחזור להתחלה: הדברים שמחוץ לתודעה הישראלית. ארבעה מחסומים צבאיים תוחמים את בקעת הירדן וחולשים על התנועה אליה וממנה: תיאסיר, חמרה (בקעות), מעלה אפרים וייט"ב. המחסומים הפעילים ברציפות הם תיאסיר וחמרה; מחסום מעלה אפרים מאויש לפרקים ומחסום ייט"ב אינו פעיל. במרכז הבקעה, מול הכניסה להתנחלות רועי, הציב צה"ל "מחסום פנימי", שער גוכיה, ממזרח לכביש אלון. זהו שער ברזל שחוסם את דרך העפר היחידה שמקשרת בין מזרח הבקעה למערבה בין תיאסיר בצפון וחמרה בדרום; לאורך כל כביש אלון הקים הצבא סוללות עפר גבוהות למניעת מעבר פלסטינים, זולת בשער הזה. השער הוקם לבקשת הצלב האדום, והוא משרת את תושבי הכפרים הבדואים חומסה ואל-חדידייה. הצבא פותח וסוגר אותו באופן שרירותי.

סוללות העפר ממערב לכביש אלון החוסמות מעבר כלי רכב מזרחה. צילום: "מחסום ווטש"

מגבלות התנועה במחסומים עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; לשטח הבקעה עצמה ממילא ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו; והחשוב מכל, כל אותה עת ניתנו אישורי כניסה לאלפי פועלים פלסטיניים, שהועסקו בהתנחלויות היהודיות (כשזה מגיע לתזרים המזומנים, כל אמתלות הביטחון נזרקות לעזאזל, או למעשה, מתהפכות כדי לשרת אותו).

המטרה האמיתית של המחסומים היתה ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית, על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל.

והנה, לחץ בינלאומי ואולי גם הנידנודים הבלתי פוסקים של האגודה לזכויות האזרח הובילו בסוף, כך נדמה, למפנה חד בעמדה הישראלית. לפני שלושה חודשים הודיע צה"ל  שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן. ההודעה הדרמטית הזאת עברה בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת (למעט דיווח של עמירה הס ב"הארץ"); כפי שאמרנו – הציבור לא ידע על המצב, וגם לא על ביטולו.

בפוסט שכתבתי אז על ההתפתחות הזאת ציינתי שהשינוי במדיניות מוכיח ביתר שאת את השרירותיות הבלתי נסבלת של משטר המחסומים הפנימיים בגדה המערבית, שהפך לחלק מן המובן מאליו של השליטה הישראלית בשטחים; מובן מאליו שאין מהרהרים אחריו, אמצעי שליטה לשם שליטה, שאין בינו לבין "ביטחון" ולא כלום. החלטת הצבא לבטל את מחסומי הבקעה לא נומקה – ממש כשם שמציאותם של המחסומים מעולם לא נומקה.

אבל לבי, לב שמאלני מצולק ספקות ופכחונות, ניבא רע. וכך סיימתי את הפוסט ההוא:

"נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום."

מחסום תיאסיר. צילום: יערה דבש

והרי עדכון טרי מהשטח: באמת לא קרה כלום. אף אחד מהמחסומים בבקעה לא הוסר. בחלקם שונו תקנות הכניסה והיציאה באופן חלקי; בחלקם בוטלו הבדיקות הגופניות, ואז הוחזרו. אבל המחסומים עומדים על כנם, וכך גם חסימות העפר הפנימיות. לציבור הישראלי אין מושג מכל זה, כמו שאין לו מושג על שאר הדברים שמתרחשים בבקעה, וכמו שאין לו מושג שצה"ל ממשיך להפיץ שקרים כשנוח לו.

אבל מי שרוצה, יכול לדעת. הדיווחים הרצופים של פעילות "מחסום ווטש" המסורות מספקים את המידע שהעיתונות מזמן טרקה עליו את הדלת. הנה סיכום אירועים קצר משלושת החודשים שחלפו מאז ש"הוסרו" המחסומים בבקעה.

יומיים לאחר הודעת צה"ל – עסקים כרגיל בתיאסיר וחמרה: אין כניסה למי שאינו תושב הבקעה. שבועיים אחרי ההודעה – עדיין עסקים כרגיל, תורים ארוכים בחמרה. ב-5 לנובמבר – תקנות חדשות בחמרה (פלסטינים ישראליים מורשים להיכנס לבקעה אך לא לצאת ממנה!); בתיאסיר הוסרו המגבלות רק על כניסה לבקעה. ב-19 לנובמבר חיילים עדיין עורכים בדיקות גופניות על העוברים מערבה בחמרה. ב-29 לנובמבר, אולי לרגל ההכרזה באו"ם, פתאום מחסום מעלה אפרים מאויש גם הוא, תורים ארוכים בהמתנה. במחסום תיאסיר חזרו למשטר הקודם, כאילו לא היתה שום החלטה: רק תושבי הבקעה בעלי הרכב מורשים להיכנס. לרגל ביקור "מחסום-ווטש", החליט המפקד לסגור את המחסום (!). בגוכיה הצבא עקר את שער הברזל ונראים עקבות טנקים. כשהצבא צריך לעבור, פתאום אין "סכנה בטחונית". המחסום נטוש והפלסטינים עוברים חופשי. גם מחסום חמרה מאויש. ב-3 לדצמבר תיאסיר וחמרה מאוישים, ויש גם פלסטינים שמעוכבים לבדיקת שב"כ. על פי עדות הפלסטינים, יום קודם לכן היה מחסום תיאסיר (שעומד על מקומו כבר חודש וחצי בסתירה להודעת צה"ל) – סגור. ב-17 לדצמבר מחסום מעלה אפרים שוב מאויש ונערכות בו בדיקות. מחסום חמרה מאויש גם הוא. שער גוכיה (שהיה פרוץ במשך חודש וחצי לנוחיות הטנקים של צה"ל) הוקם מחדש. השער סגור, ולידו שלט שאוסר כניסה ממערב. גם בתיאסיר יש שלט כזה, שוב נחסמת כניסת תושבי הגדה לבקעה. ב-19 לדצמבר – חידוש מסעיר במחסום תיאסיר: יושבי הרכבים אינם מצווים לרדת ולגשת ברגל אל המחסום, ומותר להם לעבור בו כשהם ישובים ברכבם. בחמרה, לעומת זאת, עדיין מתבצעות בדיקות גופניות. ב-3 לינואר עדיין מתבצעות בדיקות שגרתיות בתיאסיר ובחמרה.

עד כאן "הסרת מחסומים" והשקרים של צה"ל.

דילול אוכלוסין וחקלאות שלחין

זה המקום לשאול שוב: מה מטרתם האמיתית של המחסומים האלה, מטרה שגוברת על כל "הנחיה" או "הצהרה" חולפת? אולי נחבר אל השאלה הזאת את השאלה הקודמת: מה המטרה האמיתית של הפינויים התכופים של קהילות הבדואים? מעבר לדילול האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה, מדינת ישראל וגורמים מרכזיים במשק לוטשים עיניים חמדניות לפוטנציאל הפיתוח הכלכלי העצום של האזור הזה. השפע במי תהום, הפוריות של הקרקע ותנאי ההבשלה המוקדמת של הגידולים החקלאיים הם יתרונות כלכליים ברורים. והם הוכרו ככאלה, מראשיתה של ההתנחלות הישראלית בבקעה (ב-1968 עלו על הקרקע שתי ההתנחלויות הראשונות בבקעה, מחולה וקלי"ה).

עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס שני צווים צבאיים: צו מס' 150, שהסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים בבקעת הירדן, וצו מס' 151, שבאותה נשימה ממש הכריז על אדמות הבקעה שטח צבאי סגור, כלומר, מנע מבעלי הקרקעות הפלסטיניים ה"נפקדים" להגיע לאדמתם ולממש את בעלותם עליה. האדמה, יש לציין, שימשה מזה דורות לגידולים חקלאיים בשל פוריותה וקרבתה למקורות מים. הרציונל מאחורי ההכרזה על שטח עצום כל כך כשטח צבאי סגור היתה לאפשר לצבא לסכל נסיונות הסתננות של פלסטינים חמושים מירדן. מאז ועד היום הסתננויות האלה הפכו לנחלת העבר, נחתם חוזה שלום עם ירדן, אבל האדמה הפלסטינית עדיין מוגדרת שטח צבאי סגור.

צו מס' 151 לסגירת אזור הבקעה ממערב לירדן, נובמבר 1967.

עד שנות ה-80' עמדו הקרקעות המופקעות, שזכו לכינוי "רצועת 151", בשממונן. אז החליטה מדינת ישראל לעודד את מתנחלי הבקעה לעבד את האדמות האלה, כסוג של חיץ בטחוני על גבול הירדן. המדינה העבירה את האדמה להסתדרות הציונית וזו החכירה אותה לחקלאים היהודים בבקעה.

כמו שאתם רואים, מאז ועד היום אדמות הפלסטינים שימשו יפה את ההתנחלויות היהודיות.

מה היקף הגזל? עד לאחרונה לא ידענו. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 דיבר על אלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה שהועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. מיפוי של נתוני המנהל האזרחי שערך חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, אשר טרם פורסם רשמית, מעלה שכ-55 אלף דונם מכלל השטח שנכלא בין הגדר לבין הירדן נמצאים בבעלות פלסטינית פרטית. כל הקרקע הפרטית הזאת, נזכיר, חסומה בכניסה לבעליה הפלסטיניים.

השוד הממלכתי הזה היה ידוע לכל. בגילוי נדיר של יושרה מקצועית כתב היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בשנת 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

לפני קצת יותר משבוע חשף "הארץ" שמתנחלי הבקעה מעבדים יותר מ-5,000 דונם של קרקעות פרטיות פלסטיניות ברצועת 151 (שהם כ-60% מכלל האדמות המעובדות שם), רובן לצורך מטעי תמרים. ההסתדרות הציונית, שבזכותה התאפשר שוד הקרקעות העצום הזה, הסבירה: "ההרשאה לעבודות חקלאיות ניתנה רק ביחס לקרקעות מדינה וקרקעות נפקדים, שהן אדמות השייכות לפלסטינים שנמלטו ב-1967 ולא שבו אליהן."

זה מעניין, בייחוד המלים "לא שבו אליהן". השטח, כזכור, הוכרז שטח צבאי סגור. כלומר, היה מי שווידא שבעלי הקרקעות המקוריים לא ישובו אליהן – צה"ל. צה"ל תיפקד כ"נאמן השומר על הנכס" – רק שהוא שמר עליו עבור הגנבים, לא עבור הבעלים החוקיים. ב-1987 הורה אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, למנוע כניסת פלסטינים לאזור. מצנע, כידוע, הוא עוד חבר במסדר הגנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, לבטח מאוחר מדי בשביל הפלסטינים שנושלו מאדמתם הודות לצווים שחתם עליהם.

תצלום האוויר הזה, של אזור אל-פסאיל, נותן מושג חזותי מאד ברור על זהותם של בעלי הקרקעות ברצועת 151. מקרא קצר: הקו הסגול הכפול – גבול השטח הצבאי הסגור ("רצועת 151"). הקו הירוק: הגבול עם ירדן. שטחי תכלת: אדמות מדינה. שטחים אדמדמים: אדמות פלסטיניות פרטיות. שטחים מתוחמים בקווים אדומים: חלקות מעובדות בידי מתנחלים. כל נתוני הבעלות על הקרקע שאובים מרישומי המנהל האזרחי.

רצועת 151 באזור אל-פסאיל. מקור: דרור אטקס

עכשיו בואו נרד לקרקע ונתוודע קצת לנפשות הפועלות.

תמרי "זורגניקה"

תכירו: אילה סמית. מקצוע: מגדלת תמרים אורגניים בבקעת הירדן, בעלת המותג "זורגניקה". יישוב: התנחלות חמרה. נחלה: 1,000 דונם בגאון הירדן, ב"מובלעת זרזיר" הנמצאת בתוך רצועת 151. תחביבים: העברת קורסים בסיינטולוגיה לשכנים הפלסטינים (לא בדיחה). טירדות: "יש לנו בעיה ענקית עם המכס על הייצוא לאירופה. מבחינת האיחוד האירופי, פה זה השטחים הכבושים."

מבחינת אילה סמית, לעומת זאת, "לא היה פה כלום לפני שהגענו", ולכן היא גם משתוממת על החלטתה של "מרקס אנד ספנסר" לנתק את קשרי המסחר עם תמרי "זורגניקה".

לאילה סמית יש קשיי ראייה. היא למשל לא רואה את הסיבה לכך שהיא אינה מעסיקה פלסטינים במטעים שלה: אסור להם להיכנס לשטח צבאי סגור. היא לא רואה שום בעיה עם כך שליהודים דווקא מותר להיכנס לשטח הזה, נניח אם בא להם לקבל סיור מודרך עם בעלה במטעי התמרים. היא לא רואה את האבסורד במשפט "אנחנו חותרים ליצור הזדמנויות לכולם בקרב הקהילות שלנו, לקדם סובלנות, הגינות ואכפתיות, ולפרוץ מחסומי חברה, דת וגזע", שמופיע באתר חברת "זורגניקה".

בעיית הראייה הכי חמורה של אילה סמית, כמובן, היא שהיא לא רואה את שכניה הפלסטינים. כלומר, היא חושבת שהיא רואה אותם ואפילו דואגת להם, אבל היא לא מסוגלת לראות אותם כבני אדם שווים לה, כאלה שיכולות להיות להם זכויות על הקרקע בבקעה. למעשה, יש להם זכויות על הקרקע שלה.

אילה סמית מעולם לא הצליחה לראות שחלק הארי של מטע התמרים שלה ננטע על אדמה פלסטינית פרטית. היא לא יודעת שהיא גזלנית בשליחות המדינה. הנה תצלום האוויר של מובלעת זרזיר. המטעים של סמית מתוחמים בקווים האדומים; כולם, פרט לקצה הצפוני, נמצאים על אדמות פלסטיניות פרטיות, על פי נתוני המנהל האזרחי.

מובלעת זרזיר. מקור: דרור אטקס

והנה עוד עובדה מופלאה: מובלעת זרזיר היא גם שמורת טבע. אז ככה: מתנחלת בבקעה מחזיקה ב-1,000 דונם מטעי תמרים (ועוד היד נטויה) בתוך שמורת טבע שהיא גם שטח צבאי סגור. תשאלו: איך זה מטעים פרטיים בתוך שמורת טבע? תשאלו: איך זה שמורת טבע בשטח צבאי סגור? תשאלו: איך זה שרק לבעלי המטעים יש את המפתחות לשערים בגדר המערכת שמובילים לתוך השמורה?

ואני שואל: איפה אתם חיים, בדנמרק? מדובר פה על המזרח הפרוע של מדינת ישראל, ארץ ההפקר שבה כל מה שנראה חסר פשר מבחוץ מציית להיגיון פנימי עמוק ושיטתי: נישול הפלסטינים מאדמתם וממשאביה. גם החוק אינו אלא משרת נרצע של היגיון הנישול. בכל רחבי הבקעה פזורים שטחים "דו-שימושיים", שטחים שהמדינה חוסמת בפני התושבים הפלסטיניים בשתי דרכים נפרדות; מה שבטוח בטוח (עוד על השיטה – בדו"ח בצלם (מאי 2011), "נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח").

אילה סמית היא רק משל; הנמשל הוא שוד קרקעות ורווחים כלכליים פוטנציאליים של מיליוני דולרים מכיסם של חקלאים פלסטיניים (תשובה טובה לשאלה המיתממת "למה הפלסטינים לא מפתחים כלכלה עצמאית" היא: ישראל שודדת את משאביהם היקרים ביותר). המתנחלים היהודים בבקעה מסתגרים בעיקשות בבועה של בורות. לנוכח עובדות כמו אלה שהוצגו כאן, הם מנפנפים בטענה ש"ההסתדרות הציונית החכירה לנו את האדמות". זה נכון טכנית; שרשרת הגזל החלה במדינה, עברה להסתדרות הציונית והסתיימה במתנחלי הבקעה. אבל זה כמובן לא פוטר אותם מידיעת העובדות או משותפות לפשע; הם-הם מי שקוצר רווחים מן הפשע, מנציח אותו ומגדיל את ממדיו כל העת, ומרחיק את האפשרות להתפייס אי פעם עם קורבנותיו. בורות-מרצון היא סוג של מומחיות ישראלית ואינה דבר חדש בבקעה. כשנחשפה, לפני שנים ספורות, תופעת "עבדי התמרים" במטעי הבקעה (מערבית לרצועת 151), גילגלו המתנחלים עיניים והשתוממו מאד – אם לא הכחישו נמרצות – שדברים מזעזעים כאלה מתרחשים ממש מתחת לאפם, במטעים הרווחיים-להפליא שלהם.

ענף התמרים אכן רווחי מאד. בשנים האחרונות הוא נהנה מצמיחה שנתית של 10%. 60% מהתמרים בישראל מגיעים מבקעת הירדן, ולמעלה מ-80% מן התמרים שגדלים בבקעה מופנים לייצוא. הרווחים הנאים קובעים את העובדות בשטח: מדי שנה ניטעים בבקעה 1,000 דונם מטעי תמרים. התמרים זוללים מים, ולכן מפעיל הלובי החקלאי לחצים כבדים להקצאות קרקע ומים חריגות בנדיבותן, לחצים שאכן נושאים פרי.

מעט מאד ישראלים חושבים על כל זה כשהם שולחים את ידם אל שקית התמרים בסופרמרקט, שהגיעה מפצאל או מחמרה; קשה לחצוץ בין הישראלי לבין המג'הול שלו. גם באירופה עדיין מתקשים להיפרד מתמרי הבקעה. ובכל זאת, טובה ידיעה מבורות, והידיעה כמה ניצול ועיוות דין נדרשו כדי לדשן את גידולי התמרים המשגשגים של בקעת הירדן היא ידיעה מרה וכואבת מאד.

אדמה פלסטינית: חטוף מכל הבא ליד

אחרי מלחמת ששת הימים וגלי הפליטים הפלסטיניים שנמלטו או גורשו מן הגדה המערבית לירדן, הגו פקידי המנהל האזרחי שיטות יצירתיות למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות שבהם. המנהל הכין רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

קיבוץ מירב והקרקעות המסופחות. מקור: "הארץ"

חמדנות הקרקעות בבקעה עוברת כל גבול – כולל את הקו הירוק. לפני קצת יותר משנה נודע שקיבוץ מירב קיבל לידיו לא פחות מ-1,200 דונם אדמות מצפון הבקעה, שגם הן היו בבעלות פלסטינית פרטית לפני 1967. הקרקעות למעשה מרוחקות כ-5 ק"מ מן הקיבוץ, ותוואי גדר ההפרדה במקום מתנתק מן הקו הירוק, מקיף את הקרקע הגזולה, ושוב חוזר אל הקו הירוק. זהו מקרה יחיד (מתועד) שבו נמסרה קרקע פלסטינית לרשותו של יישוב יהודי בתחומי הקו הירוק. לחלק מן הבעלים המקוריים של האדמות ניתנו אדמות "נפקדים" כפיצוי; רק שאותם "נפקדים" שבו מאוחר יותר לתבוע את אדמתם, וכך עברה קללת הנישול מיד ליד בקרב החקלאים הפלסטיניים.

נזכיר: מדובר כאן בפליטי 67', לא בפליטי 48'. האירועים המדוברים לא התרחשו לפני קום המדינה אלא בימי חייהם של חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה. גם מי שמסרב בכל תוקף לשמוע על הנכבה לא יכול להסב את מבטו כשמדובר על תוצאות הגירוש של מלחמת ששת הימים.

גזל הקרקעות בבקעת הירדן עומד כמובן בהפרה ברורה של החוק הבינלאומי, ואכן, גורמים משפטיים בישראל, כולל מבקר המדינה, ציינו זאת. אבל מנגד, גורמים חזקים לא פחות דחפו וממשיכים לדחוף להרחבת ההתנחלויות בבקעה. הגורם המיישב המרכזי הוא התנועה הקיבוצית, ששולחת את טובי בניה להתנחל על אדמות הפלסטינים בבקעה. למעשה, בימים אלה ממש עולה על הקרקע התנחלות קיבוצית חדשה בבקעת הירדן, בשקט-בשקט וללא כל כיסוי תקשורתי, זולת הדיווחים השוטפים של פעילות "מחסום-ווטש" העירניות: אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, בראשות יואל מרשק, מכשיר את "מחנה גדי" הנטוש (בין אל-עג'אג' וג'יפתליק) כפנימית נוער, זאת אחרי שנכשלה יוזמתו להקים במקום "התיישבות בודדים". מרשק קנה לו שם של "שמאלן" בזכות הסיוע שהוא מגיש לחקלאים פלסטיניים במסיק הזיתים; ככל הנראה לא עולה על דעתו שעוד לפני כל מחווה הומאניטרית, המעשה ההגון הפשוט כלפי חקלאים פלסטיניים הוא להפסיק להתנחל על אדמתם הפרטית.

מרשק נימק את יוזמות ההתנחלות של התנועה הקיבוצית בבקעה "במטרה לשמר את אדמות המדינה בידי יהודים ולהעניק ביטחון למתיישבים הנמצאים במקום, בשליחות המדינה והתנועה הקיבוצית." קשה לחשוב על ניסוח הולם יותר לטשטוש הגבולות הגמור בין האקט הבטחוני, האקט החקלאי והאקט הטרנספריסטי הפשוט ("בידי יהודים"). כדאי גם לשים לב לשקר הנוח כאילו כל אדמות הקיבוצים בבקעת הירדן הן אדמות מדינה ולא אדמות פרטיות פלסטיניות (וזאת אפילו מבלי להיכנס לתעלולים המשפטיים בהכרזת אדמות מדינה בשטחים).

אבל ההערה של מרשק פותחת פתח לדיון מעניין: מי משרת את מי בשטחים – הצבא את המתנחלים או המתנחלים את הצבא? המתנחלים משרתים את הצבא במידה שהם ונכסיהם מייצרים תעסוקה ומשימות בטחוניות למכביר. כשמדובר בהתנחלויות של גוש אמונים, הדעה המקובלת היא שהצבא מצידו משרת את אידאולוגית ארץ ישראל השלמה. אבל כשמדובר בהתנחלויות קיבוצים ומושבים – איזו אידאולוגיה משרת הצבא?

התשובה היא שהוא משרת את האידאולוגיה של זמננו: אידאולוגית הכסף והרווח.

צה"ל פורשׂ רשת ביטחון להון

אם כבר עולה בקעת הירדן לכותרות, זה בשני הקשרים. האחד, נסיונות פיגוע (כמעט תמיד – נגד החיילים במחסום, מה שמוכיח שהמחסומים מייצרים טרור), והשני – השערות והדלפות בדבר מעמדה בהסדר הקבע עם הפלסטינים. זהו טקס פולחני קבוע, וכולם ממלאים בו את תפקידם בצייתנות, ממשלה אחר ממשלה. נפתח סבב שיחות עם הפלסטינים; נושא הגבול המזרחי עולה לדיון, הנציגים הישראלים מציגים עמדה מעורפלת; מתנחלי הבקעה, שעוקבים בדריכות, נעמדים על רגליהם האחוריות; אישיות פוליטית בכירה נשלחת ל"סיור בבקעה", במהלכה היא משחררת הכרזות מאיימות-מרגיעות, בנוסח "מדינת ישראל לעולם לא תיסוג מבקעת הירדן"; וכולם נרגעים, עד הסבב הבא.

רק לפני שנה, בשיחות עם הפלסטינים בעמאן, הודלף שישראל דרשה נוכחות צבאית על הירדן ללא ריבונות בבקעה; מיד לאחר מכן ההדלפה הוכחשה. זה הספיק; מחול השדים הרגיל יצא לדרכו, ושוב נדחקו והועלמו מסדר היום הציבורי השאלות המהותיות. מותר לחשוד שגם בין מתנחלי הבקעה יש כאלה שנושמים לרווחה בכל פעם שעולה האפשרות "לסגת מבקעת הירדן"; הם הרי יודעים שמדובר במסך עשן, שמאחוריו הם יכולים להקים עוד חממה ולטעת עוד מטע, בעידודה הנמרץ של הממשלה. כל ממשלה שהיא.

הברברת על הריבונות העתידית בבקעה מסיחה את הדעת מן המציאות העכשווית שם. כשיד אחת משרטטת מפות, היד השניה פנויה להפקיע אדמות. ישנם אפילו מי שמוכנים לסלוח לאפרטהייד היהודי שבבקעה בשמה של איזו אוטופיה הזויה שתתממש בעתיד הרחוק – "במילא נספח את הבקעה, זה ידוע, אז למה לדאוג?". או אולי דווקא להיפך: "במילא ניסוג משם, זה ידוע, אז למה לדאוג?". זהו הלך מחשבה שרק עם של אדונים יכול להחזיק בו בטבעיות. שהרי אין שום קשר בין ריבונות לזכויות אדם וזכויות אזרח; כל ריבון מחוייב לשמור על זכויות הנתונים לשליטתו באופן שוויוני, בלי קשר לזיקתם האתנית. כבר 45 שנה שתושבי הבקעה סובלים תחת מגף הכיבוש הישראלי, וב-7 השנים האחרונות הם נתונים למדיניות אכזרית של נישול, רישוש וייבוש. שום הסדר מדיני עתידי, אם יבוא, לא מצדיק את המדיניות הזאת. בין אם יהפכו הפלסטינים בבקעה לאזרחים שווי זכויות ובין אם תיכון שם ריבונות פלסטינית, כרגע מדובר ב-80 אלף איש שישראל יורדת לחייהם על בסיס יומיומי. לא נראה שהם מעניינים אף מפלגת שמאל בישראל, עדות נוספת לנתק בין השמאל המפלגתי לבין הסוגיות שאמורות להעסיק אותו.

חוט מקשר אחד עובר בכל הפרשיות שנסקרו כאן, והוא תפקידו המעוות, הפרברטי, של צה"ל כמי שמבטיח את האינטרסים הכלכליים של התנחלויות הבקעה. כל משטר המחסומים המופרך מיועד לעודד ולזרז את נטישתם של תושבי הבקעה הפלסטיניים; כמה פעמים יכול אדם פלסטיני לראות את ביתו נהרס, להתפנות שוב ושוב מביתו לטובת תרגילי צבא בכפר שלו, לקנות מים במחיר גבוה פי 3 ממה שמשלמים שכניו היהודים, לראות בעיניים כלות את המטעים הפורחים בהתנחלויות על אדמתו הפרטית, להתעכב שעות במחסום פנימי בבקעה בלי כל היגיון או הסבר – עד שיישבר ויהגר למקום אחר? דילול האוכלוסיה הפלסטינית משרת את התפשטות ההתנחלויות: עוד קרקע פנויה, ופחות סיכוי שיימצא באזור הבעלים החוקיים של הקרקע, שעלול עוד להטריח את הרשויות בתביעה משפטית.

רצועת 151 שעל גאון הירדן היא שטח עצום, כ-170 אלף דונם, פורה במיוחד, שמוגדר שטח צבאי סגור (בסך הכל, כ-56% משטח הבקעה מוגדרים כך); כף רגל פלסטינית לא יכולה לדרוך שם, למרות שכשליש מן השטח הזה רשום בטאבו כקרקע פלסטינית פרטית. באין מפרע, המתנחלים נוטעים שם עוד ועוד דונמים של תמרים וקוצרים רווחים נאים, כל זה בחסות השמירה ההדוקה של צה"ל. למעשה, קיבלו מתנחלי הבקעה סידור אבטחה חלומי, שכל בעל מטע או פרדס בתחומי הקו הירוק יתקנא בו: הגנה הקפית רצופה על הגידולים שלהם, חינם אין כסף. המפתחות לגדר שוכנים לבטח בכיסם.

הרווחיות העצומה של גידולי התמרים, השוק העולמי למזון אורגני הגדל כל הזמן, מבטיחים שלא רק המתנחלים אלא גם מערך שלם של שינוע, שיווק וייצוא מרוויח מהמשך הישיבה בבקעה. זהו המנגנון המוכר של רווחי הכיבוש, שמתפזרים בכל אגפי החברה הישראלית, משני צידי הקו הירוק, ושמים ללעג את האמונה התמימה כאילו "כולנו מפסידים מהכיבוש". המעורבות הגדלה והולכת של הצבא כרשת הביטחון הפיננסית של פרוייקט ההתנחלויות רק מבהירה עד כמה חזקה אחיזת-הצבתות ההדדית הזאת, בין כלכלת ההתנחלויות לכלכלת הביטחון: כל מטע חדש בבקעה מצדיק עוד כוחות שיטור ואבטחה, שמצדיקים עוד תוספת לתקציב הביטחון, שמאפשרת עוד צמיחה בכלכלת הביטחון, כלומר עוד תעסוקה ורווח לאזרחי ישראל; וכל תוספת למערך השיטור והאבטחה מאפשרת עוד בטחונות להון הכלכלי שמושקע בהתנחלויות, ולכן עוד צמיחה בכלכלת ההתנחלויות, ועוד פיזור רווחים בין יותר ויותר ישראלים.

מעטים מאד בפוליטיקה הישראלית מודעים לחוזקו של הקשר הגורדי הזה, ומעטים עוד יותר מעזים בכלל לקרוא עליו תיגר. אבל זהו המסד האמיתי של הכיבוש, הסיבה העמוקה לכך שהפך ממצב זמני למצב קבע, ועל כן התרתו של הקשר הזה היא המשימה העליונה של כל שוחרי השלום והשוויון בישראל.

[תודה מיוחדת לפעילות "מחסום ווטש" על ריכוז המידע על מחסומי הבקעה ולדרור אטקס על ריכוז נתוני הקרקעות ברצועת 151]

בניגוד לארי שביט, אני מאמץ את פילוח המנדטים של "הכל שקרים": לימין יש בלוק חוסם של 102 מנדטים, לשמאל יש 18 מנדטים. בחישוב חמור יותר הייתי גורע ממחנה השמאל מחצית מהמנדטים של רע"ם-תע"ל, שמגיעים מתנועות איסלאמיות (אין שמאל קלריקלי), ואולי מנדט או שניים ממרצ, שמבוססים על שנאה כללית לחרדים/מזרחים/פריפריה ועל זיקה דביקה מדי לתנועה הקיבוצית (אין שמאל סקטוריאלי), ומגיע ל-15 מנדטים – גודלו האמיתי של השמאל הישראלי.

ברוכים הבאים אל המציאות.

הפרשנים מעלים על נס את "המחאה החברתית", ששינתה את פני הכנסת ואת סדר היום הציבורי. אלה אמירות סרק, ללא כיסוי, וכדאי כבר כעת לנפץ את המיתוס הזה, כאילו יש קשר בין מטרות המחאה של קיץ 2011 לבין האג'נדה של הקואליציה העתידית.

מישהו בכלל זוכר על מה היתה המחאה? מרוב מלל ריק על "מדיניות חברתית" ו"מעמד הביניים" קשה קצת להיזכר בדרישות ההן, ברוטשילד ובלוינסקי, בקריית שמונה ובאשדוד, שלרגע קצר אחד איחדו כל כך הרבה ישראלים. אז הנה, תזכורת קצרה של אותן דרישות, ולצידן – מה צפויה הקואליציה של הליכוד-יש-עתיד-הבית היהודי לעשות בעניינן.

1. הפשרת חוק הדיור הציבורי וחידוש מלאי הדירות שמיועדות לדיור ציבורי.

עמדת הממשלה החדשה: פחחח. אל תצחיקו אותנו. גם בימים הקשים של טרכטנברג לא העלינו על דל מחשבתנו את המלים האסורות האלה, "דיור ציבורי". אז דווקא עכשיו, כשנכנסים לממשלה שרים שגרים בבתים ששוויים 6.5 מיליון שקל ו-10 מיליון שקל, נניף את הדגל הזה? נכון, שכחנו להקפיא אותו בזמן, טעות מצערת; בקרוב לא רק נקפיא אלא נבטל אותו, ועל הביטול תתנוסס חתימתו של יאיר לפיד.

2. קידום דיור בר-השגה.

עמדת הממשלה החדשה: לא קברנו את הנושא הזה כבר עם רפורמת אטיאס? בואו נדבר גלויות: לפיד ובנט הם ניאו-ליברלים, בצלמו ודמותו של נתניהו. ספק אם ניתן לזהות הבדלים בתפיסותיהם הכלכליות גם במיקרוסקופ. מי שקרא והאזין ללפיד בשנים האחרונות ובמיוחד במהלך הקמפיין, שמע מנגינות מוכרות עד זרא: שיחרור חסמים, הגברת התחרותיות, ייעול הביורוקרטיה. ובקיצור: כל השיטות שבזכותן הדיור בישראל אינו בר-השגה (כי מסתבר שהבעיה היא בכלל לא המחסור בדירות או בהפשרת קרקעות לבנייה)

3. פיקוח על שכר דירה בערים הגדולות.

עמדת הממשלה החדשה: שוב פחחח. נזכיר נשכחות: אלפים רבים מהמוחים בקיץ 2011 לא חלמו בכלל על רכישת דירה, ורק כרעו תחת שכר הדירה המשתולל במרכזי הערים. בניגוד לנהוג בערים גדולות רבות באירופה, בישראל אין שום חסם עליון על הפקעת המחירים הזאת. אבל זה דורש כמובן צעדים שהם בגדר חילול קודש של ממש – התערבות ממשלתית בשוק החופשי (חופשי עאלק – הממשלה מתערבת כל הזמן, רק שזה לטובת הקבלנים, באמצעות הטבות במכרזים, הקלות מס וכדומה; לזה משום מה קוראים "עידוד צמיחה" ולא "התערבות ממשלתית"). נתניהו-לפיד-בנט יורקים בתיעוב על רעיונות כאלה.

4. שיקום מערכת הבריאות הציבורית.

עמדת הממשלה החדשה: מצטערים, אין כסף. באמת שאין. עם הגירעון התקציבי האדיר, עם האיתרוג של תקציב הביטחון, עם בנט ונעלי הצנחנים המאובקות שלו, עם הספין האיראני שיקום לתחייה מיד אחרי השבעת הממשלה החדשה – תשכחו מקיצוץ בביטחון. ושוב, עם בנט וסטרוק בקואליציה – תשכחו מקיצוץ בהררי הכסף שנשפכים בהתנחלויות. זהו בסיס התמיכה של הימין, ולא יורקים בפרצוף של מי שהעלה אותך לשלטון.

כך שלא יהיה כסף לאלפי מיטות האשפוז שנחוצות כדי לרדת מתפוסה של 130% בבתי החולים, ולא יהיה כסף למתמחים ולתוספת רופאים, ולא יהיה כסף לצמצום ההוצאה הפרטית התופחת על בריאות, ועוד ועוד משפחות ייאלצו לבחור בין מזון לבין תרופות.

5. שיקום מערכת החינוך הממלכתית.

עמדת הממשלה החדשה: שר החינוך הבא יהיה יאיר לפיד או שי פירון. "יש עתיד" מרבה לדבר על חשיבות החינוך, אבל הקבלות היחידות שיש לה בתחום הן דווקא בכיוון ההפרטה. למעשה, ההפרטה המואצת של שירותי חינוך היא אחת הבעיות המרכזיות בחינוך הממלכתי כיום לדעת כל המומחים, שנזקיה ניכרים הן בהתרופפות הפיקוח על תכני הלימוד והן ביצירת מעמד של אלפי מורים-עבדים, "מורי הקבלן", שיורקים דם רק כדי לקבל זכויות העסקה מינימליות. שתי הבעיות הקריטיות האחרות של מערכת החינוך הן הזנחה רבת-שנים של התשתית: התשתית הפיזית – מחסור חמור בכיתות לימוד ותחזוקה ירודה (בעיקר במגזר הערבי), שתוצאתו היא כיתות עם 35 ויותר תלמידים; והתשתית האנושית – המורים, שכל מאבקי השכר שלהם הסתכמו בעוד ועוד שעות עבודה ומעט מדי תוספת שכר. תיקון אמיתי בשלוש הרעות החולות האלה מחייב תוספת תקציב משמעותית לחינוך והחלפת דיסקט באידאולוגית השוק החופשי.

זה לא יקרה, כי אין בממשלה החדשה אף מפלגה שמאמינה בהגדלת ההוצאה הממשלתית ומתנגדת לדת ההפרטה. יאיר לפיד ימשיך לדבר על "מקצועות הליבה" בשעה שתלמידים בפראדיס יישבו בכיתות עם גג שבור וברמת גן יקבלו חינוך טכנולוגי בחסות אינטל ומיקרוסופט. "מעמד הביניים" הליברלי ישאף לרווחה אולי כשיבוטלו סיורי התלמידים למערת המכפלה ולא ישים לב שבאותו הזמן ממשיך החינוך הממלכתי להתפורר.

6. חיסול חרפת עובדי הקבלן.

עמדת הממשלה החדשה: עובדי קבלן זה טוב לעסקים. כבר עכשיו ישראל בצמרת העולמית, כשאחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף עובדים במשק) מועסק דרך חברת קבלן. בקרב עובדי ממשלה – אחד מכל חמישה הוא עובד קבלן. ממשלות ישראל ממשיכות במסע ההפרטה המואץ של שירותים חברתיים חיוניים תוך התעלמות גמורה מהצטברות עדויות רבות על כך שאין בה לא חיסכון ולא התייעלות (מעבר לאופיה הנצלני והלא מוסרי). המרוויחים היחידים הם בעלי העסקים, שחוסכים עלוית בהעסקה קבלנית עם מינימיום זכויות סוציאליות.

נו, ולפיד ובנט יודעים היטב שמה שטוב לעסקים, טוב גם להם.

לסיכום, הרי התחזית לארבע השנים הבאות: מחירי הדיור לא יירדו (זולת תנודות שוק טבעיות) באופן משמעותי, הנגישות לדיור ציבורי או בר-השגה תישאר מצומצמת עד אפסית, שכר הדירה ימשיך לעלות, הרפואה הפרטית תמשיך לפרוח על חורבות הרפואה הציבורית, מערכת החינוך תתמודד עם עוד שביתות ומשברים, רק כדי להתברג שוב לתחתית טבלת ה-OECD, כמות עובדי הקבלן במשק רק תגדל, ולא, שום דבר לא ייראה טוב יותר בחזית המדינית.

אבל סוף סוף יהיה "שוויון בנטל". כ-ו-ל-נ-ו נשחה בחרא.

אין ציפיות – אין אכזבות

בעצם זה לא פוסט דכאוני ופסימי. רק מי שניגש לבחירות האלה עם ציפיות לא מציאותיות ימצא את עצמו מתאכזב שוב ושוב כשהן לא יתגשמו במהלך השנים הקרובות. המטרה של הפוסט הזה היא לא לרפות ידיים, אלא להבהיר איפה מתנהל המאבק החשוב ואיפה לא, מיהם סוכני השינוי האמיתיים ומי לא. המאבק האמיתי (עדיין) איננו בכנסת, ואת השינוי (עדיין) לא יביאו המפלגות.

יש עוד הרבה עבודה. מי שחשב שתוך שנה וחצי מן היום שדפני ליף הציבה אוהל בשדרות רוטשילד יתהפך המשטר הישראלי מכלכלת-שוק ברוטלית לסוציאל-דמוקרטיה היה נאיבי או סתם אוויל. את המשטר הנוכחי לקח לפחות שלושים שנים לבסס ולשכלל; תחלופנה עוד כמה שנים טובות עד שנפרק אותו מן היסוד ונקים תחתיו תחליף אנושי ונאור. וכמו שמי שהקים את המשטר הקלוקל הזה לא היו חברי כנסת אלא אנשי האליטה המתגבשת של ההון והביטחון, כך גם מי שיפרק אותו לא יהיה חברי כנסת. אלה יהיו האחרונים לשמוע על כך. המפלגות עדיין מחוברות בטבורן לאליטה שמשחקת בחיינו – כידוע, לפעמים מדובר באותם אנשים ממש משני צידי המתרס – ולכן כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שהן אינן מסוגלות לחולל את השינוי המיוחל; המפלגות עצמן חייבות לעבור מהפכה. אבל מבט חטוף ברשימות המועמדים, ברשימות התורמים, בנאומי הבחירות, הבהיר שמדובר ב"עוד מאותו דבר". ושוב: זה לא מפתיע ולא מאכזב. זה רק אומר שהחברה האזרחית עוד לא גמרה את המלאכה. עוד לא גובשו כל קבוצות הלחץ, עוד לא שוכללו מנופי ההשפעה וההסברה, עוד לא זועזעו מספיק בעלי ההון, עוד לא נענשו מספיק הפוליטיקאים שמכרו אותנו בזול.

זה אנחנו שלא סיפקנו את הסחורה, לא הם. הם רק עומדים בקצה ועושים כן או לא עם הראש לפי כיוון הרוח.

אם תקום בנו רוח, עוד נקים רוח סערה, וניפרע.

לפני זמן מה התגלגל לידיי אוצר בלום של עברית מכונפת, שלוחת-רסן ושבטבטית:

ירבוז שרוע    ערטנית השדות    לשון-הפר הסמורה    פרתניון אפיל    כף-אווז האשפות    לפופית כפנית    שחליל שרוע    חטוטרן מצוי    בקבוקון מקומט    לשישית מקומטת    חלבלוב קעור    בן-חיטה אריכא    זנב-השועל הביצתי    אצבען מאדים    דו-מוץ חום    זון משכר    חפורית מוזרה    עבדקן מצוי    פרע מסולסל    נזמית לופתת    חוטמית עין-הפרה    מעוג אפיל    בת-חלמית שרועה    עלקת חרוקה    שברק משובל    גרגרנית ערבית    לחך בלוטי    ארכובית שבטבטית    חומעה מגובבת    דטורה אכזרית    צלע-השור החרוזה    כמנון האניס    דל-קרניים כרמלי

מאחורי כל אחת מן התועפות הלשוניות האלה מסתתר עשב בר; מזיק עיקש שמתנכל לגידולים חקלאיים. למעשה, המגדיר שהתגלגל לידיי נכתב בידי חברת "אגן", יצרנית כימיקלים להדברה, ונועד לסייע לחקלאים בהתאמת חומר ההדברה המתאים לכל אחד מ-240 ויותר המינים של עשבי הבר בארץ. בצמוד לכל קבוצת עשבים – השמות מנוקדים, הצילומים מרהיבים – ממליץ המגדיר על קוטל העשבים שיבטיח את כליונה.

מה שכל כך הפעים אותי היה, בעצם, שמות ברשימת חיסול. בני שטן ולילית, שמותיהם המאגיים של העשבים המקוללים האלה מעלים באוב פריצת גדרות ויצרים אסורים.

בקשתי שטוחה לפני המדבירים: אנא, אל תצליחו מדי. השאירו לפחות עשב אחד מכל מין. לכל עשב יש שם, ואם יימחה העשב יימחה שמו, ומה דל ומחורר יהיה אז עולמנו, מי יגבב את החומעה, ומה תלפות הנזמית.

בת חלמית שרועה

אחת השאלות היסודיות בבלשנות המודרנית היא שאלת האוטונומיה של התחביר: עד כמה פעולת ההרכבה של המשפט, קביעת סדר המלים בו ומניפולציות במבנה שלו מותנות במשמעותו או בתפקיד התקשורתי שלו (להצגה ראשונית של הבעיה, ראו כאן). בהבט רחב יותר, מדובר בנושא מוכר מפילוסופית הנפש וממדעי הקוגניציה: היחס בין צורה לתוכן.

המאמר הזה בוחן את שאלת האוטונומיה של התחביר באמצעות ניתוח השוואתי של קבוצת פעלים המתייחדים בכך שהם מציינים מצבי נפש. זהו לא מאמר מקצועי-טכני, ולטובת הקורא הלא-מקצועי מופיע בסופו מונחון בלשני קצר. עם זאת, שלא כמו מאמרי הסדרה "מעבדת השפה האנושית", זהו מאמר מתקדם יותר שמניח הכרות בסיסית עם הנושאים שעל הפרק.

המאמר פורסם בכתב העת המקוון "שפה ומוח", גיליון 10, עמ- 35-64.

להורדת המאמר, לחצו כאן.

(התנצלות לקוראי הבלוג: החופשה הזמנית הזאת לא תוכננה ונבעה מלחץ בעבודה. אני מקווה לשוב במהרה אל חיקה החומצי של הכתיבה הפוליטית).

* * *

על שתי כפות ידיים ומילה, מאת ישעיהו קורן, הספריה החדשה, 2013

[פורסם ב"הארץ" ב-5.4.2013]

לפני שמדברים על הפרוזה של ישעיהו קורן, צריך לתת לה לדבר בעצמה. הנה פיסקה מתוך הסיפור "תנור" שמופיע בקובץ הסיפורים החדש:

"יוליק שיחק בבלוט אלון שהחזיק בידו. הוא הוציא אותו מכובע הקשקשים היבש שלו ותחב אותו לתוכו מחדש. שני בלוטים חומים וחלקים היו מושלכים על הרצפה, לרגלי המיטה, אבל אימו לא התכופפה להרים אותם. היא המשיכה ללכת, ורק ליד המדרגה הסתובבה אליהם. רחש המים מעבר לקיר כבר חדל. שררה דממה. "לילה טוב", אמרה בשקט. היא כיבתה את האור, אבל כאשר עלתה על המדרגה ויצאה מהחדר ומשכה אחריה בזהירות את הדלת, היא שוב מעדה. הספר שהחזיקה כמעט נשמט מידה, החל לגלוש על גופה, גם הדלת לא נסגרה עד הסוף. היא תפסה את הספר בשתי ידיה, התנודדה לרגע, והזדקפה. סדק רחב של אור ירד לאורך משקוף הדלת, הוטל על הרצפה, האיר עליה, ונשבר על המיטה של אחותו. ראשו המסורק של קיפניס, שכבר חזר מהמקלחת, ניבט דרכו. גם מתחת לדלת, לרוחב המדרגה, עבר פס צהוב של אור".

בקריאה ראשונה, אין כאן כלום לכאורה. אמא של יוליק משכיבה אותו ואת אחותו לישון. בדרכה החוצה היא מועדת קלות, הספר כמעט נשמט מידה. ברקע מסיים את מקלחתו קיפניס, מורה במושבה שמבקר בערבי שבת יחד עם בעל הבית שלו, העגלון אשכנזי, אצל אביו של יוליק. האורחים נוהגים גם להתקלח בבית המארחים בסוף הביקור.

הקריאה הראשונה מחמיצה את הכל. אצל קורן כדאי להתחיל מיד בקריאה השניה והשלישית. אין פרטים מקריים, ואופן המסירה הוא חלק מן המסר. נתחיל שוב. הבלוט של יוליק הוא חפץ אחד מבין שלל חפצים שיוליק וילדים אחרים אצל קורן מחזיקים בידיהם, מכניסים לכיס וממששים שוב ושוב, מוציאים ובוחנים ושוב מטמינים: אבנים, אצטרובלים, חוטים. העצם עצמו לא חשוב, מה שחשוב זאת הפרטיות שלו. בעולם של ניראות קיצונית כמו בסיפורים של קורן, שבו הילדים נתונים כל הזמן למבטים שופטים של בני גילם ושל מבוגרים, החפץ הקטן והמוכמן הוא עוגן של עצמיות שלילד יש עליה מרות מלאה. לשם החוץ אינו פולש.

רחש המים מעבר לקיר הוא המקלחת של קיפניס. במהלך הסיפור יתחוור שאביו של יוליק חושד בקשר החיבה שנרקם בין אישתו לבין קיפניס, עד שהדברים יובילו לסצינת קינאה אלימה ומתפרצת. לעת עתה הקשר מסתמן רק בשברי מלים ותנועות גוף, ומבחינת יוליק עצמו – רחש מעבר לקיר. ושוב, המעט מכיל את המרובה; הילדים אצל קורן מצויים תמיד במין שניות תודעתית של ידיעת-יתר וחוסר מודעות; הילד רואה הכל ושומע הכל ועדיין מצוי על סף-הידיעה האמיתית. בסיפור שלפני כן, "מריטה", הזיקה בין קיפניס לאימו של יוליק מרומזת יותר: קיפניס עובר ברחוב, מסתובב ליד הבית, לא יותר.

עכשיו המעידה והספר. אמו של יוליק בהריון. אצל קורן המילה כמובן לא נאמרת במפורש, רק בטנה המעוגלת מוזכרת כמה פעמים. המעידה קשורה הן למאמץ הפיזי במדרגות והן לספר המסויים שהיא נושאת עימה, בדרכה למטבח. את הספר היא שלפה מארון הבגדים שלה, שם מוחבאים הספרים הישנים בשפה הזרה (שהביאה עמה מרומניה). בספר מופיעה תמונתו של המשורר ביירון, שקודם לכן קיפניס ציטט מתוך מחזור השירים שלו "מנגינות עבריות". אמא של יוליק רוצה להראות לו את התמונה, אבל הספר גולש על גופה. זהו רגע דרמטי מאד בשפה המאופקת של קורן, והוא מעלה על הדעת שיש רגליים לחשדותיו של האב. הסיפור הבא, "הובלה", נפתח בנסיעתה של האם לעיר הגדולה מסיבות עלומות. בתוך התיק שלה היא מניחה את ספרו של ביירון שקיבלה מקיפניס. רק בסוף הסיפור מסתבר שמטרת הנסיעה היתה לבצע הפלה. האם יש קשר בין החשד לאבהותו של קיפניס לבין ניסיון ההפלה (שלא צלח)? קורן משאיר את הדברים פתוחים. אני רק מבקש להראות עד כמה המלים הפשוטות של הפיסקה המצוטטת אינן פשוטות בכלל.

ולבסוף האור. האור הוא דמות מרכזית בכל סיפוריו של קורן. הביטו כיצד הוא מצייר את האור המוטל אל החדר מבחוץ, הגיאומטריה של הנפילה והשבירה, החרכים והפסים. האור הזה, שבו ניבט ראשו של קיפניס, מבשר הן את הקירבה לידיעה והן את ההדרה ממנה.

ישעיהו קורן

שישה סיפורים וממואר אחד בספרו החדש של ישעיהו קורן, ספר חמישי לאורך תקופה של כיובל שנים. לא בדיוק גלילה רון-פדר (למעלה מ-300 ספרים עד כה), ובכל זאת, אוהביו של קורן לא מתלוננים; הם יודעים שהמיצוי הגבישי של הטקסטים האלה לוקח זמן רב. סיפוריו של קורן מבשילים לאיטם כמו יין גורמה או גבינה מיושנת, שוכנים במרתפים שנים ארוכות עד שהם רואים אור. הטקסט המוקדם ביותר בספר הנוכחי פורסם כבר ב-1993 ב"הארץ", ויתר הטקסטים, למעט אחד, פורסמו במהלך השנים גם ב"קשת החדשה" וב"המעורר". כינוסם יחדיו הוא מעשה בעיתו, שמאפשר לראשונה להשתקע בעולמו של יוליק, וגם של קורן הילד, עולמה של מושבה קטנה בישראל המנדטורית, שבה שוכנים זה לצד זה, ללא כל הבדל של מעלה או ערך, ילדים ומבוגרים, יהודים וערבים, בני אדם וחיות.

ביטול החציצות המושגיות והתרבותיות הוא עקרון חשוב בפואטיקה וגם באתיקה של סיפורי קורן, שמבקשים להפיק מבט חדש ורענן בעולם, משוחרר ככל האפשר מכבלי ההתניות המקובלות. מי שמחפש בהם את הדרמות הגדולות של היישוב העברי באותן שנים – יתאכזב. אלה נדחקות לשוליים, בדמותם של אנשי מחתרת מסתוריים שמופיעים ונעלמים, ירייה בודדת בפרדס, סימני צמיגים של קומנדקר. לעומת זאת, מי שיכול להבין לעומקה את סערת נפשו של ילד שחבריו מצווים עליו להשליך ארצה ביצים מתוך קן ציפור שאיתר על עץ ברוש, והוא מגיע אליהן, ו"קליפתן היתה דקה-דקה, אפורה-ורודה, כמו עור רך של תינוק", ומשהו בו מסרב לגעת בהן – קורא כזה ימצא כאן עולם ומלואו. הילד על העץ הוא מיכה גלוזמן, שכבר הופיע בסיפור "יום אחד לפני תחילת הלימודים" בקובץ קודם של קורן, גם אז כמושא ללעג חבריו. הרגע שבו הוא מזהה בקן שעל העץ חוט רקמה אדום, שנשר מעבודתה של אמו התופרת, עף ברוח, וככל הנראה ליקטה אותו הציפור והשתמשה בו לקן שבו הפקידה את ביציה – הוא רגע מסחרר של התעלות וסגירת מעגל, הן למיכה גלוזמן והן לקורא, ובו מוחש הקשר העמוק אל האם, החוט שקושר ילדים וגוזלים לאמותיהם. מיכה ימשיך לאחוז בחוט הזה לכל אורכו של הסיפור.

למי שזהו מפגשו הראשון עם קורן (עדיין, למרבה הצער, יש רבים מדי כאלה) הייתי ממליץ להיכנס אל הסיפורים ברמת החושים. לקורן יש יכולת נדירה לבנות רגעים של דחיסות חושית אינטנסיבית (והם גם הרגעים שבהם נסוגה התבונה, מתמסרת לשטף בלתי מפוענח של חוויות). הסיפור "חריש" ספוג כולו ריחות של רגבי אדמה לחים, ריחות הפרדס, זיעתם של מבוגרים, ריח התחמיץ ברפת. הסיפור "מריטה" הוא קונצרט כרומאטי של צבעים – לבן (נוצות התרנגולות הנמרטות), אדום (דם התרנגולות, אודם מבריק), צהוב וירוק (פריחה בשדות). בסיפור "הרים כחולים, כמו ים" מתואר טיול של יוליק עם אמו אל הביצה שבגבול הישוב כשבר של הסדר התרבותי הטוב. במהלך הסיפור נהפכת האם אל מול עיני הילד לחיית בר במאבק הישרדותי, שסופו להעמיק את הקשר ביניהם. גם בסיפור הזה, אגב, האם בהריון, מוטיב חוזר שעוד נחזור אליו.

קוראים שזה להם מפגש מחודש עם קורן, החפצים להעמיק בקריאה שניה ושלישית, מוזמנים להתחקות אחרי מלאכת הסיפֵר המשוכללת שלו, הנחבאת מאחורי הצפה של פרטים מקריים לכאורה ברצף העלילה. ראו כיצד אנשים וחיות ועצמים מתערבבים זה בתיאורים מקבילים: הפרדה שבורחת מאביו של יוליק, משתוללת בפרדס, וסופגת ממנו מכות – וכך גם יוליק עצמו; עגלון בז'קט מרוט ותרנגולות מרוטות; אחות עטופה בשמיכה וכינור עטוף בבד לבן; דמעותיו של הילד הערבי וטיפות הגשם על פניו של יוליק. שימו לב כיצד הוא מוביל את עלילת הסיפור "מריטה" ממיקום אחד למשנהו באמצעות קבוצת ילדים שרצה ביניהם; כיצד בסיפור "תנור" הופך עצם סתמי לכאורה, צנצנת חרסינה לבנה עם קוביות סוכר שמונחת על שולחן, לצומת של מבטים, תנועות ומחוות גוף, עד להתנפצותה הבלתי נמנעת על הרצפה. וכותבים צעירים וגם לא צעירים – קחו לקח ובינה: איך להראות במקום להסביר, איך לדייק במקום לטשטש, איך להפעיל את הקורא במקום להלעיט אותו. הטקסטים של קורן הם מעבדה ושיעור חי בכתיבה-עִלית של עברית, נחוצה מאד בזמננו.

סיפור אחד בקובץ החדש לא הופיע מעולם בשום במה, ולו אייחד את מילותי האחרונות. הסיפור "הובלה" הוא בעצם נובלה שאורכה 75 עמודים, שתחומה במסגרת זמן של יום אחד. בבוקרו של היום יוצאת האם מן הבית לתל אביב, אחרי ריב סתום עם אימה (סבתו של יוליק), כשהיא לוקחת עימה צרור קטן עטוף בעיתון שמוסר לה האב. בסוף הסיפור, בשעות הערב, חוזרת האם תשושה ורטובה מן הגשם, מחזירה את הצרור לאב ומבשרת לילדים שבקרוב ייוולד להם אח, או אחות. אז מתברר שהצרור היה כסף עבור הפלה, שלא בוצעה. הדברים מוסתרים מיוליק ומאחותו. לאורך כל הסיפור מהדהדת השאלה שלו, שחוזרת ונשנית: "איפה אמא?".

"הובלה" היא נובלה מורכבת מאד, מבנית וגם תמאטית, וההערות הבאות רק יגרדו את פני השטח שלה. מהלך הזמן של הנובלה איננו לינארי אלא לולאתי, או ליתר דיוק, דו-לולאתי. היא נפתחת בסצינה שבה יוליק, יחד עם אביו וידידו אשכנזי, עוצרים את עגלתם בסמוך לפרדס, בשעת צהריים, למראה פרה שנעצרה והתיישבה לצד הדרך. הנער הערבי שמוביל את עדר הפרות לעבר הפרדס מנסה לדרבן אותה אך היא מסרבת לקום. יוליק אומר: "רוצה להמליט". בנקודה זו חוזר הסיפור אחורה אל הבוקר (דרך שרשרת היזכרויות שנעוצה בריחות), אל יציאת האם מן הבית, ואז לסדרת אירועים, חלקם עם חבריו של יוליק וחלקם במהלך הנסיעה בעגלה עם אביו ואשכנזי. באמצע יש לא מעט שיטוטים בבית הקברות, וחלקים בסיפור נושאים אופי של סיפור אימה (ראו למשל את המפגש המצמית של יוליק עם המַגוב, כלי חקלאי אימתני שניצב בחצר ביתו), אימה שנובעת, כמו בסרט של היצ'קוק, מן המבט שניטח בך מעצמים שעברו הזרה.

אחרי 40 עמודים נסגרת הלולאה הראשונה והסיפור "מדביק" את נקודת ההתחלה שלו שנית – הסצינה עם הפרה הרובצת בשדה. משם הוא ממשיך הלאה לנסיעה לכפר הערבי (לצרכי מסחר), ולקראת סופו שוב חוזרים אל השדה, והלולאה השניה נסגרת. הפרה עדיין שם – עכשיו פצע רחב מתוח לאורך בטנה. עגלה קטנה מתרוצצת סביבה, אבל לא ברור אם באמת הפרה המליטה אותה בשעה ש"נעדרנו" משם. גם הרועה פצוע; הזירה כולה זרועה סימני פורענות. ככל הנראה חיילים בריטיים ערכו מצוד באזור אחרי איש מחתרת.

שני צירים סמויים מניעים את הנובלה: ציר הפריון-לידה-עקרות, וציר הראייה-עיוורון. אל האם והפרה הקשורות בקשר ההריון מצטרפת הפירדה (שאליה רתומה העגלה, "המנוע" של העלילה, שאחראי על ה"הובלה"), "הפירדה שלעולם לא תלד", כפי שמזכיר לנו הטקסט. גם מעשייה שמספר אביו של יוליק על פלאח ושומר שדות נסובה סביב הריון ולידה. מה שנצרב בזכרונו של הילד ממנה הוא צעקתה של היולדת, ש"חתכה את העולם". האלימות המעוורת שכרוכה בלידה, כפי שהיא נתפסת בעיני ילד, מופיעה גם בסיפורים קודמים של קורן. בסיפור "צלף" צופה ילד, באמצעות משקפת, בלידה של עז המתוארת באופן גראפי. העז כמו מתבקעת מולו, והוא נשאב כל כך עמוק אל החוויה עד שבסופה הוא מאבד את הכרתו; כשהוא מתעורר, "הוא לא ראה דבר". לא מיותר להזכיר שמשמעות כותרת הסיפור "הובלה" באנגלית (delivery) היא גם הולדה.

הלידה, כמו הנשיות בכללותה, הם מחוזות אסורים בראייה לילד. טאבו כבד אופף אותם, ולכן הסיפור גם רצוף מסמנים של עיוורון. על מדף הספרים בביתו של יוליק ניצב פסלון של שופן בעל "עיניים חלקות, חסרות אישונים". בצריף של השכנים מתגורר פסל (מתברר בדיעבד שהוא איש המחתרת המבוקש) אשר הותיר אחריו אבן שראש אדם לא גמור חצוב בה, ובו "עין שקד חלקה, חסרת-אישון". הנער הערבי, רועה עדר הפרות שהוכה, נפגע בעינו, עד ש"הנפיחות הלכה וסגרה עליה… אישונה כבה". סכי העיניים "סגרו את מבטה" של הפרדה, ואשכנזי נותן ליוליק להתבונן ב"משקפת קטנה בעלת גליל אחד", שרואים בה חרוזים צבעוניים (כנראה קליידוסקופ). יוליק מתבונן דרכה ואומר: "זה לא משקפת, במשקפת מסתכלים החוצה. לא כמו שכאן".

יוליק אומנם סופג כל הזמן מראות וצלילים וריחות, אבל עדיין משתוקק לראייה אמיתית ויודעת של הדברים. רק בסופו של הסיפור, בעמוד האחרון ממש, מתכנסים שני צירי הנובלה. יוליק חווה התגלות-הארה שבמהלכה הוא עצמו יולד ובכך מביא מעין תיקון לפרה ולפירדה ולמתים שפגש במהלך כל אותו יום. זהו, כך נראה, קיצה של הילדות, וטעמה של הראייה הסוף-סוף צלולה של הדברים המצויים מעבר לגבול הילדות הוא מתוק, אך לא פחות מכך, מר וסופי.

[עוד על מכלול כתיבתו של קורן - במסה הנרחבת הזאת].

דוק מלנכולי של נוסטלגיה היה נסוך על הכותרת של "מעריב" ביום חמישי האחרון: "עקב הביקורות בעולם – צה"ל נפרד מהזרחן". ממש כמו רובה ה"גליל" או מ.ק. (מכשיר קשר) 77, שהעמידו דורות של חיילים לפני שהלכו בדרך כל רס"ר. לפני שנתיים התבשרנו ש"צה"ל נפרד מהלוּף", וכעת – נפרדים מהזרחן. דמדומים אחרונים, צה"ל והזרחן נותנים זה בזה מבט אחרון. כינור מתייפח נוגות. מסך.

צה"ל אם כך מחפש חלופות לפצצות הזרחן הלבן. קצין בכיר בזרוע היבשה הסביר: "זה לא מצטלם טוב, כפי שנוכחנו ב"עופרת יצוקה", ולכן אנו מצמצמים את המגוון ולא נצטייד בכך יותר מעבר למלאי שכבר יש לנו."

לא מצטלם טוב. האמת, צודק.

עלי (4) ופראח (2) אבו חלימה, שפצצת זרחן נפלה על ביתם ב-4 לינואר 2009. תצלום: אימן מוחמד

הידיעה הזאת תפסה אותי בהפתעה. צה"ל נפרד מהזרחן? רגע, צה"ל הרי לא השתמש בכלל בזרחן ב"עופרת יצוקה", נכון? איך בדיוק נפרדים ממשהו שאף פעם לא היה לנו? נשק כימי זה הסורים, לא?

טוב, אחר כך צה"ל נזכר שהוא התבלבל ובעצם כן השתמשנו בזרחן. אבל רק בשטחים פתוחים ולא נגד אנשים.

טוב, אחר כך (כלומר לפני כן) צה"ל נזכר שהוא שוב התבלבל ובעצם כן ירינו פצצות זרחן בשטח מיושב. 200 פצצות, למעשה. אבל זה היה רק לצורך "מיסוך" ואין בזה פגם, ואם היה פגם, הוא מזערי ולא מכוון, והוא מתוחקר ביסודיות שלא תותיר ממנו אבן על אבן (תגובה שכיניתי בזמנו "גמביט והיה מחננו טהור").

הכל טוב, למעט העובדה הפעוטה שלפחות 12 תושבים בעזה מצאו את מותם המחריד כך, נשרפו למוות בזרחן, בהם 3 נשים, 6 ילדים ותינוקת בת 15 חודשים. עשרות נוספים ספגו כוויות קשות מחומר שממשיך לבעור עד שהוא מגיע אל העצם. רופאי עזה עמדו חסרי אונים מול הכוויות הלא מוכרות האלה. ישראל לא נתנה להם שהות להתארגן: פצצות זרחן לבן פגעו גם בבית החולים "אל-קודס" ושרפו כליל את שתי קומותיו העליונות.

העובדות האלה נודעו כבר בימים הראשונים למבצע "עופרת יצוקה". ארגון HRW פירסם תחקיר יסודי – אחד היסודיים שקראתי – על השימוש הישראלי בזרחן לבן ותוצאותיו הקשות (לקריאת התחקיר המלא, לחצו כאן). גם חיילי צה"ל שפעלו בעזה העידו על "שימוש גדול בזרחן" כולל ירי ישיר על בתים שחשודים כממולכדים (ולא למטרות "מיסוך").

ר'אדה אבו חלימה (20), זמן קצר לפני מותה. תצלום: מוחמד סבאח, "בצלם"

התוצאות של כל זה באמת לא הצטלמו טוב, וזאת הסיבה לפרידה מהזרחן. לא, חלילה, הגיהנום שעבר על ר'אדה אבו חלימה, מן הרגע שנשרפה בזרחן ואיבדה חמישה מבני משפחתה, ועד למותה, אחרי חודשיים וחצי של ייסורים. אבו חלימה עוד הספיקה לתת עדות ולהצטלם "לא טוב" לפני שמותה "הכביד מאד על ההסברה הישראלית", כדברי כתב "מעריב".

לקחי "עופרת יצוקה", וליתר דיוק, לקחי ועדת גולדסטון, כבר יושמו בחלקם במבצע "עמוד ענן". העשן שהיתמר מעל עזה לפני 5 חודשים כבר לא היה של זרחן לבן, אבל עדיין מטרתו היתה דומה: מיסוך. שלא יראו ולא יצלמו. זה עבד מצוין עם התקשורת הישראלית, שממילא לא מצלמת את הנעשה בעזה, בימי רגיעה או לחימה, כך שאין חשש שתצלם "לא טוב". זה עבד פחות טוב עם התקשורת הזרה, למרות ואולי בגלל הרמז העבה שצה"ל שיגר לעברה בדמות "טילים נגד עיתונאים". כך הולך ומתרחב הפער בין הדימוי העצמי של הישראלים לבין התמונה המצטיירת בעולם.

מישהו יושב עכשיו מול שולחן השרטוט ברפא"ל או באלביט ושובר את הראש איך לייצר את נשק הפלא הבא: זה שגם יעקור לעזתים מן הראש את רעיון החופש וגם "יצטלם טוב". תכניות הפיתוח כבר אושרו, התקציבים בדרך, והפיילוט הוא עניין של זמן: במעבדה של עזה, הניסוי הוא כבר חלק מהקרב. אבל גם הנשק הזה ייכשל. וגם זה שיירש אותו. כל עוד יש לנו עיניים, שום דבר שישראל עושה בעזה לא יצטלם טוב. הבנתם את זה שם, ברפא"ל? אז אולי פשוט תסיטו את המאמצים ותרדו לשורש הבעיה? "אם תרצו" כבר עלו על זה. תטפלו במי שרואה.

כשחיזבאללה מנסה להצטייד בטילים ארוכי-טווח מדוייקים, זה נחשב נשק "מפר איזון". ההפרה כל כך חמורה, שהיא מצדיקה תקיפה אווירית באזור עיר הבירה של מדינה ריבונית זרה.

כשצה"ל מצטייד בפועל ב-6,900 ״פצצות חכמות״ מונחות לוווין, 10,000 פצצות מסוגים אחרים, 3,450 פצצות במשקל טון כל אחת, 1,725 פצצות במשקל 250 ק״ג כל אחת, 1,725 פצצות חודרות בונקרים מדגם blu-109 ו-3,450 פצצות חודרות בונקרים מדגם gbu-39, שש צוללות דולפין בעלות יכולת גרעינית (עלות כל אחת לישראל – מיליארד ורבע ש"ח), בין 6-8 מטוסי "אוספריי" V-22  להמראה אנכית והטסת כוחות מיוחדים למרחק רב, ומתכנן עסקת ענק לרכישת 19 מטוסי אף 35 (בעלות משוערת של 10 מיליארד ש"ח) – זה לא נחשב נשק "מפר איזון".

מפצחת בונקרים Blu 109 (שלנו): שומר איזון

טיל פאתח 110 (שלהם): מפר איזון

כלומר, "איזון" בתפיסה הישראלית הוא עליונות צבאית מוחלטת של אחד הצבאות החזקים בעולם ביחס לכל ארגון או מדינה שכנים. כל ניסיון לערער על העליונות הזאת מצדיק, בתפיסה הישראלית, נקיטת אקטים מלחמתיים מובהקים.

האנומליה הזאת כל כך חריגה ובכל זאת אף אחד בתקשורת לא עוצר שניה לתהות עליה. איזו מדינה נוספת בעולם רואה בעצם ההתחמשות של יריביה עילה למתקפה צבאית? גם בהסטוריה הצבאית של ישראל שלפני שנות האלפיים אין כמעט דוגמה לכך. במשך שנים ארוכות הצטיידו צבאות ערב במקביל להצטיידות הישראלית (לפעמים – מכיסיו התפוחים של אותו הדוד סם). מעולם לא ראתה בכך ישראל עילה להפציץ את קהיר או דמשק. רק החמאס וחיזבאללה צריכים להסתפק בחץ וקשת מול הטכנולוגיה הקטלנית של צה"ל. מדינות שמרגישות מאויימות מן ההתחמשות של אויבותיהן נוהגות לעשות אחת מהשתיים: להתחמש עוד יותר וטוב יותר (בזה אין לנו מתחרים) או להוריד את רמת הסיכון באמצעות הסדרי פיוס ואי-לוחמה שמשרתים את שני הצדדים (בזה אין לנו מושג). החוצפה לדרוש מן האויב שאפילו לא יעז להתחמש היא חוצפה ישראלית ייחודית.

תאמרו: טילים ארוכי-טווח שמסכנים אוכלוסיה אזרחית שינו את כללי המשחק ואת רף הסובלנות שלנו. אבל שוב, המשחק הזה הוא הדדי, וגם ישראל מחזיקה באמצעי לחימה כאלה, בדרך כלל יעילים וקטלניים יותר משל יריביה. ואיכשהו, ההצטיידות הזאת, של ישראל, בכלי נשק שמעמידים בסכנת חיים כל אזרח ערבי במזרח התיכון, אינם נתפסים במדינות ערב כ"הפרת איזון" שמצדיקה שיגור טילים לשדה התעופה בן-גוריון או לקרייה.

חזרנו להתחלה: מה שמותר לנו אסור לאחרים. זהו "המצב הטבעי" עבור הישראלים, הפגזות שגרתיות בדמשק או בסודאן, הגלובוס כולו פרוש לרגלינו ומנוקד ביעדי הפצצה לגיטימיים. כל כך טבעי המצב הזה, עד שלא רואים בו את הפרת האיזון האמיתית, הימור מטורף על חיי אדם משני צידי הגבול.

לנתן בלנק, על ההשראה

ולח"כ יוני שטבון, על התמריץ

[הערה: הפוסט הזה אינו מיועד למי שאינו מוטרד מהרג חפים מפשע בידי צה"ל]

* * *

הקדמה

הפוסט הזה היה כבר כתוב כמעט במלואו שבועיים אחרי מבצע "עמוד ענן", אבל החלטתי לא לפרסם אותו אז. הסיבה היתה שהנתון המרכזי שעליו הוא מתבסס – מספרי ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע במבצע – נלקח מן המרכז הפלסטיני לזכויות אדם. אף כי לארגון הזה יש רקורד אמין ולא משוחד, העדפתי לחכות לנתוני "בצלם", שמתבססים על תחקירים יסודיים יותר. מפה לשם עברה חצי שנה, ובדיעבד, אולי טעיתי כשהשהיתי את הפרסום. כך או כך, הדיון העקרוני על זכותה של ישראל לפגוע בחפים מפשע באופן סיטוני כל כך, במחזוריות קבועה של "מהלומות עונשין", רלבנטי היום כפי שהיה אז, וככל שניתן לצפות קדימה אל הפלישות הבאות לעזה, הרלבנטיות הזאת רק תתחדד ותלך.

* * *

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

(אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מבצע פירואט קוצנפטואלי סביב המלים "נתפש כמופרז").

* * *

"ארה״ב תמכור לישראל תחמושת למטוסי חיל האוויר בשווי של כ-650 מיליון דולר, במטרה לחדש את המלאים של צה״ל שהידלדלו בעקבות ההפצצות המאסיביות ברצועת עזה במבצע "עמוד ענן"… במסגרת העסקה תספק ארה"ב לישראל כ-6,900 מערכות שהופכות פצצות רגילות למטוסים ל"פצצות חכמות" מונחות לווין, שמאפשרות פגיעה מדויקת במטרות. ארה"ב גם תספק לישראל כ-10,000 פצצות מסוגים שונים שעליהן ניתן להרכיב את מערכות ההנחיה המתקדמות – 3,450 פצצות במשקל טון כל אחת, 1,725 פצצות במשקל 250 ק״ג כל אחת, 1,725 פצצות חודרות בונקרים מדגם blu-109 ו-3,450 פצצות חודרות בונקרים מדגם gbu-39 שמיועדות לפגיעה במטרות מבוצרות תוך גרימת נזק סביבתי מינימלי, כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע."

("הארץ" מדווח על הצד הישראלי בהברחות הנשק לאזור, ובתוך כך מגדיר מחדש את המושג "נזק סביבתי מינימלי").

* * *

שבועות בודדים בחלוף מבצע "עמוד ענן" היה כבר נדמה שהוא נחלת העבר הרחוק, אי שם מעבר להרי החושך. תרועות הניצחון שקעו וצללו כהרף עין בתוך בולמוס הבחירות. גנרלים ופוליטיקאים רשמו עוד "וי" בטבלת ה"הרתעה" האינסופית שלהם. הציבור בלע ושתק, כתמיד.

אבל מה בעצם קרה בעזה? הישראלים לא יודעים. הם רגילים לא לדעת, שכן מזה שנים נאסר על עיתונאים ישראלים להיכנס ולסקר את עזה ישירות. הרצועה מלאה עיתונאים מכל העולם (שגם הם טעמו מנחת זרועו של צה"ל), וכך יוצא שבכל בית ממוצע בירדן, בלונדון או ברומא יודעים הצופים יותר על המתרחש בעזה מאשר הישראלים. לפער המידע הזה יש השלכות פוליטיות ברורות: התמונה שמקבל צרכן תקשורת ממוצע במערב על מעשי ישראל בעזה שונה מהותית ממה שמקבל צרכן התקשורת הישראלי. וכך, פתרונות פוליטיים שעולים על דעתם של זרים, היודעים על עזה יותר מאיתנו, שונים במהותם מפתרונות פוליטיים שעולים על דעתנו (אם בכלל).

את תמונת המצב בעזה שמקבלים הישראלים ניתן להגדיר בשתי מלים: דובר צה"ל.

גם בלי שנכנסו כוחות קרקעיים לעזה, כמות ההרס וההרג שזרע שם צה"ל היתה עצומת ממדים. ושוב, הישראלים לא יודעים על כך כמעט דבר. מיהו הגורם הנעלם במשוואת הכוחות הזאת, של דובר צה"ל מול הציבור? פעם היו קוראים לזה "עיתונות", היום מדובר במערכות להפצת תעמולה ויחסי ציבור. הקשר בין עיתונות לבין הדיווחים מעזה היה מקרי בהחלט.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. תיכף נגיע לזה. התקשורת, שהפיצה ברבים את גרסאותיו, ללא שמץ פקפוק או ביקורת, ללא שום ניסיון לברר את העובדות מן הצד השני, ולו באמצעות תרגום כתבות שפורסמו בתקשורת הזרה – פעלה כשופר שלטוני לכל דבר. כך יוצא שהישראלים לא ידעו כמעט כלום, והמעט שידעו היה שקרים. גם אחרי שוך האבק, המשיכו להתפרסם דיווחים בתקשורת העולמית על תוצאות המבצע בעזה, בלי שום איזכור בתקשורת הישראלית.

פה ושם נשמעת הטענה שהציבור הישראלי ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. הטענה הזאת היא או שקר או סתירה עצמית, תלוי איך מפרשים אותה. אבל לכך אגיע בסוף.

לצורך הדיון אני אתמקד בשאלה בסיסית אחת מכל מה שאפשר לשאול על מבצע "עמוד ענן". שאלה כל כך בסיסית שקשה לדמיין דיון כלשהו על המבצע שיכול להתעלם מן התשובה עליה.

שאלה: כמה אזרחים פלסטינים שאינם פעילי טרור, לא חמושים ולא מעורבים, הרגה ישראל ב"עמוד ענן"?

[תזכורת: מי שכופר באבחנה בין פעילי טרור לאזרחים, מי שאינו מתעניין בכלל בשאלה הזאת, שלא ימשיך לקרוא].

עם כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-21 לנובמבר, פירסמו כל כלי התקשורת הישראליים סיכומים של "עמוד ענן". הסיכומים היו דומים להפליא, עד רמת הניסוח, שכן הם הוכתבו על ידי דובר צה"ל. אף כלי תקשורת מרכזי לא חשב שיש משהו קצת בעייתי בהדפסת נתונים שמגיעים מצד אחד לעימות כסיכום אובייקטיבי של העובדות.

וכך דיווחו "גלובס", ערוץ 2, ערוץ 10, דה-מרקר, ynet, וחדשות מחלקה ראשונה:

צה"ל תקף כ-1,500 מטרות ברצועת עזה, בהן 19 יעדי פיקוד בכירים, חוסלו 30 מחבלים בכירים, מאות משגרים מוטמנים, 140 מנהרות הברחה, 66 מנהרות לחימה, עשרות חמ"לים ומחנות חמאס, 26 אתרים לייצור ואחסון אמצעי לחימה ועשרות מערכי שיגור ארוכי טווח.

אוקיי. וכמה בסך הכל נהרגו בצד הפלסטיני? רוב כלי התקשורת לא דיווחו, ממש כפי שסיכום המבצע באתר דו"צ לא מדווח. ynet הסכים לרמוז: "במהלך המבצע נהרגו 163 פלסטינים לפחות ויותר מ-1,200 נפצעו. חלקם הגדול של ההרוגים הם פעילים בארגוני הטרור ברצועה." מה זה "חלקם הגדול"? אין נתונים. ב"גלובס" מספר ההרוגים הוא 156. נלך על ממוצע, 160 הרוגים פלסטינים בסך הכל, אותו מספר ממש שהופיע בדיווחים הפלסטיניים בתום המבצע.

בשאר כלי התקשורת לא היה אפילו דיווח בסיסי –  כמה פלסטינים נהרגו במבצע. זאת כמובן בניגוד בולט לששת ההרוגים בצד הישראלי (4 אזרחים ושני חיילים), שמותם סוקר בהרחבה.

גופתו של אחד מילדי משפחת אל-דאלו מפונה מביתה שהופגז ב-18 לנובמבר, 2012. 5 ילדים ו-5 נשים נהרגו בהפגזה, שהפרקליט הצבאי הראשי סיכם במלים: "ננקטו צעדי זהירות שונים כדי לצמצם את הסיכון לפגיעה האגבית בחפים מפשע." צילום: אי-אף-פי

אפשרות אחת: כלי התקשורת הישראלים מסתפקים בכך שדובר צה"ל מודיע שרוב ההרוגים הפלסטיניים היו פעילי טרור; כלומר, הם רואים עצמם כצינור להעברת תעמולה. אפשרות שניה: כלי התקשורת הישראליים הפנימו את הקוד האתי של ארגוני הטרור; אין כל הבדל לדידם בין תקיפת לוחם חמוש לבין תקיפת נשים וילדים, ולכן אין להם עניין באחוז האזרחים מקרב הנפגעים. תבחרו מה פחות נורא.

אחרי מאמצים רבים אותרו דיווחים מאד לקוניים על יחס הטרוריסטים-אזרחים בהרוגים בעזה: גלי צה"ל דיווחו שבמבצע חוסלו 120 מחבלים, וב-"ואללה" דיווחו על 120 מחבלים מתוך 177 הרוגים. אפשר להניח שגלי צה"ל מייצגים את עמדת דובר צה"ל. מכך ניתן להבין שעל פי דובר צה"ל, שליש מההרוגים הפלסטינים ב"עמוד ענן" היו אזרחים בלתי מעורבים.

מנתח שהורג כל חולה שלישי שלו לא היה מנפנף ב"דיוק הכירורגי" שלו מעל כל במה אפשרית, אבל מה שלרופאים אסור לגנרלים מותר.

הבעיה היא שגם ההערכה הזאת היא לא יותר ולא פחות מאשר גירסת דובר צה"ל. מסיבות תדמיתיות מובנות, לצה"ל יש אינטרס עליון למזער את הנתונים על פגיעה באזרחים  (מה ש"נתפס כמופרז", כניסוחו של אל"מ ליבמן), בלי קשר לפגיעה האמיתית בהם. צה"ל הוא צד בסכסוך, ממש כמו החמאס. אם אתם לא מאמינים להודעות שיוצאות מלשכתו של הנייה (ובצדק), אין לכם סיבה להאמין להודעות של דובר צה"ל.

הנתונים האמיתיים

כלל אצבע בדוק: בכל הקשור לפגיעה בחיי אדם, מומלץ לגשת לארגונים שבהגדרתם, חיי אדם הם עניינם המרכזי. לא צה"ל ולא החמאס, אלא ארגוני זכויות אדם, ישראלים ופלסטינים. בשעת לחימה, ארגונים אלה עומדים בקשר רציף עם בתי החולים ומקבלים מידע שוטף על כמות הנפגעים וההרוגים. הם גם מסוגלים להוציא מן הארגונים החמושים רשימות שמיות של פעיליהם, לעקוב אחרי מודעות אבל וכו'. הנה למשל דיווח מפורט של "רופאים לזכויות אדם" שגם עשירית ממנו לא נכנסה לכלי התקשורת הישראלים בזמן אמת.

ובכן, שני ארגוני זכויות אדם, אחד פלסטיני ואחד ישראלי, ערכו בדיקה של מספרי ההרוגים בעזה. על פי הבדיקה המוקדמת של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 160 תושבי עזה נהרגו במהלך "עמוד ענן", מתוכם 105 אזרחים לא מעורבים. באזרחים ההרוגים היו 34 ילדים, 13 נשים ו-3 עיתונאים. מתוך כ-1,000 פצועים, 970 היו אזרחים. באחוזים: שני שליש מההרוגים היו אזרחים, ו-97% מהפצועים היו אזרחים. כאן כבר עברנו מתחום הכירורגיה לתחום הקצבוּת.

לארגון "בצלם" לקח חצי שנה לתחקר את מקרי ההרג של פלסטינים ב"עמוד ענן", והדו"ח הסופי פורסם אתמול. על פי "בצלם", 167 פלסטינים נהרגו בידי צה"ל במבצע, מתוכם 87 תושבים שלא היו מעורבים בלחימה. לגבי 11 מן ההרוגים אין מידע בדוק אם היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה, כך ששיעור  החפים מפשע שנהרגו יכול אף להגיע ל-60%.

בפשטות, לפחות כל הרוג שני היה "נזק אגבי". זה 50% יותר מגרסת צה"ל, ועדיין קרוב יותר לקצבוּת מאשר לכירורגיה. מתוך 87 הבלתי מעורבים – 13 נשים ו-31 קטינים. חשוב לציין ש"בצלם" מאמץ את הגדרות הצלב האדום ביחס ל"מעורבות בלחימה" ורואה בכל מי שממלא "תפקיד לחימה מתמשך" מטרה צבאית לגיטימית, גם אם לא השתתף ישירות בלחימה ברגע שהותקף.

קשה מאד לזייף את מותם של ילדים, נשים ועיתונאים; קשה עוד יותר לטעון שהם היו פעילי טרור. פירוש הדבר שבמבצע נהרגו לפחות 47 אזרחים באופן ודאי לחלוטין, וזאת מבלי שספרנו גברים (שאינם עיתונאים). רק הנתון הזה מפריך את הגרסה הצה"לית שהופצה במרבית העיתונים, שלפיה מספר האזרחים שנהרגו לא עלה על 43. העיתונאים הישראלים שקיבלו את הנתונים האלה לידיהם היו יכולים לעשות פעולת חיבור פשוטה ולהגיע לאותה מסקנה. הם לא עשו כך, כי הם כבר מזמן לא עיתונאים.

אולי הם עובדי משרד החוץ? כך נשמע סגן שר החוץ, דני איילון, בראיון רדיופוני לתקשורת הזרה עם תום המבצע:

"רוב האנשים שנפגעו בעזה היו ראויים לכך כיוון שהיו פשוט טרוריסטים חמושים". או שדני איילון השתמש במילה "רוב" בדרך חריגה ביותר, או שהוא קישקש בלי שום בסיס עובדתי. כנראה האפשרות השנייה. לשם כך שילמו לו. אבל לא לשם כך משלמים לעיתונאים.

ממצא מעניין נוסף שעולה מדו"ח "בצלם" המלא הוא שחלה קפיצה דרמטית במספר ההרוגים הבלתי מעורבים לאחר היום הרביעי של המבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים נהרגו 17 פלסטינים בלתי מעורבים, בארבעת הימים האחרונים נהרגו 70, פי ארבעה. למעשה, בארבעת הימים האחרונים, בין ה-18 ל-21 בנובמבר 2012, הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. הפרופורציות המחרידות האלה היו אולי איתות הזהרה להנהגה, שהבינה שהיא מותחת את גבול הסובלנות הבינלאומי רחוק מדי, ואפשר שהשפיעו על ההחלטה לבטל את הכניסה הקרקעית המתוכננת.

נכון לעכשיו, אם כן, זהו אורך הנשימה המוסרי של מבצעים צבאיים בעזה: ארבעה ימים בלבד, וגם זה בליווי תחושת גועל קשה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי". המסקנה הברורה היא שאין לצה"ל שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית בעזה, וממילא הדיבורים על "הרתעה" (שהספיקה להישחק כבר בחודשים שלאחר המבצע) הם ברבורי תעמולה. ההנהגה יודעת זאת יפה, אך לעולם לא תצהיר על כך בגלוי, שכן המשמעות היא שאין מנוס מהידברות מדינית.

* * *

- מי אמר שהנתונים של "בצלם" אמינים?

- יש לך נתונים אחרים?

- כן, של צה"ל.

- לא, אין לך את הנתונים של צה"ל. יש לך הצהרה של דובר צה"ל. תתחיל להבחין בין השניים. הצהרה איננה נתונים.

- ומה יש ל"בצלם"?

- יש להם שני פעילים שנמצאים בעזה כל הזמן ואספו נתונים בזמן הלחימה ואחריה. יש רשימה שמית מלאה, צילומים של תעודות פטירה, ראיונות עם עדים ובני משפחה (לפחות שתי עדויות על כל הרוג), תיעוד של פרסומי החמאס ולוויות ברצועה, מעקב אחרי העיתונות הפלסטינית, בדיקה של הגורמים שמימנו את הלוויות אחרי המבצע, השוואה של קואורדינטות GPS של מיקום הגופה עם אתרי הלחימה, ולבסוף, הצלבת הנתונים עם כל המידע שנאגר בסוכנויות הידיעות וארגונים אחרים. כל אלה גלויים ופתוחים לעיון הציבור.

- צה"ל לא חייב לפתוח את תיקי החקירה שלו לעיון הציבור.

- במלים אחרות, צה"ל פטור מנטל ההוכחה שרובץ על "בצלם". זה מה שאתה אומר?

- אני בטוח שאין לצה"ל מה להסתיר.

- אל תהיה בטוח. בסוף תחקירי "עופרת יצוקה", פירסם צה"ל נתונים על ההרוגים בצד הפלסטיני שהיו נמוכים במאות מן הנתונים שאסף "בצלם" (שים לב לפירוט המרשים ברשימת ההרוגים). כשביקש הארגון מצה"ל את רשימת ההרוגים כדי להשוות עם הנתונים שברשותו, צה"ל סירב "מסיבות מודיעיניות". ב"עמוד ענן" צה"ל אפילו לא טרח לפרסם נתונים על ההרוגים הפלסטיניים.

- ברור.

- מה ברור? צה"ל חושש שהחללים יגלו שהם מתים?

- "בצלם" הוא לא גוף אובייקטיבי. הוא מתעלם מן הפשעים של הצד השני.

- באמת? בגלל זה הוא גינה והגדיר אותם "פשעי מלחמה"? בגלל זה הוא גבה במהלך "עמוד ענן" עדויות מתושבי עוטף עזה על החיים בצל הטילים (כאן, כאן, כאן וכאן)?

- הוא עדיין מתרכז בסבל של הפלסטינים.

- כמובן, כי ישראל נושאת באחריות לחלק גדול מהסבל הזה, וארגון זכויות אדם ראוי לשמו צריך לעסוק בעוולות שמבצעת החברה שלו, לפני הכל. דיון מוסרי (להבדיל ממוסרני) שאינו נוטל אחריות הוא השחתת זמן.

- זאת צביעות.

- יש לך נתונים אחרים על מספר ההרוגים הפלסטיניים ב"עמוד ענן"?

- אני בטוח שצה"ל יבצע תחקירים ויפרסם מסקנות.

- יש לך נתונים אחרים?

- לא צריך להאמין לכל מילה שיוצאת לפלסטינים מהפה.

- יש לך נתונים אחרים?

- הם הרי הורגים אזרחים כל הזמן.

- יש לך נתונים אחרים?

* * *

גוף מחקר מודיעיני בעל אוריינטציה ימנית לא-מוסתרת, בשם "מרכז המידע למודיעין ולטרור", פירסם בדצמבר 2012 ניתוח של הרוגי "עמוד ענן", ולפיו "רק" 40% מהם היו בלתי מעורבים. המחקר הזה נופל באיכותו מן המחקר של "בצלם" כיוון שהוא מתבסס רק על פרסומים רשמיים של בתי החולים והארגונים החמושים בעזה, שממילא "בצלם" סקר אותם, בלי תחקירי שטח במקום. מעניין שמתוך 101 החמושים שהמחקר הזה טוען שצה"ל הרג, הוא הצליח לאתר רק את תמונותיהם של 73  - פער של 4 הרוגים בלבד מ-69 החמושים שנהרגו לפי גרסת "בצלם". זה מחזק את הסברה ש"בצלם" מדייק יותר.

בנוסף, השב"כ פירסם באותו חודש סיכום משלו למבצע. על הצד הישראלי כתוב: 4 אזרחים ו-2 חיילים נהרגו. על הצד הפלסטיני כתוב: 80 פעילי טרור נהרגו. חוסר ההתייחסות הגמור להרוגים הלא-מעורבים אומר הכל.

* * *

כאן המקום להזכיר שוב, בפעם האלף, שהטיעון הישראלי השגור – "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא" – לא תופס משום בחינה שהיא. נניח שאני ואדם נוסף כלואים מאחורי דלת נעולה, והדרך היחידה שלי לפתוח אותה היא להשתמש באקדח שברשותי ולירות במנעול. נניח שהאדם הנוסף חוצץ ביני לבין המנעול (בין בכוונה ובין במקרה). האם מותר לי לירות לכיוון המנעול כדור שיפגע באדם הזה ואולי יהרוג אותו, ואז לטעון שבעצם לא היתה לי כל כוונה לפגוע בו, אלא רק במנעול? בין אם הצלחתי לפתוח כך את המנעול ובין אם לאו, מחיר הפעולה היה בלתי נסבל, ושאלת הכוונה שלי פשוט אינה רלבנטית; אני נושא באחריות מלאה לפגיעה משום שיכולתי לצפות אותה מראש.

מי שיכול לצפות בוודאות קרובה שחפים מפשע ייפגעו באופן לא-מידתי מפעולותיו נושא באחריות זהה למי שהתכוון לפגוע בהם: דין ידיעה מראש כדין כוונה. כך מורה השכל הישר, כך קובעת "הלכת הצפיות" בדין הפלילי, וכך גם קובע סעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה, המקור לדיני הלוחמה במשפט הבינלאומי (הנקודה עלתה לאחרונה בבלוג הזה בהקשר הטבח בזיתון). אולי ישראל לא התכוונה להרוג אזרחים, אבל אחרי ניסיון ארוך שנים במבצעים צבאיים באזור הצפוף הזה, שהותירו אחריהם אלפי נפגעים מקרב האוכלוסיה האזרחית, ישראל ידעה היטב מה צפוי לקרות.

כן, כן: צה"ל חוקר את החשדות לפשעי מלחמה. אל תעצרו את נשימתכם. החלטתו של הפצ"ר לסגור 65 מן התיקים (כולל הרג 10 בני משפחת אל-דאלו) ללא חקירה מתבססת על התחקירים המבצעיים של צה"ל – הליך שאפילו ועדת טירקל כבר הצביעה על פגמיו והמליצה לשנות מהיסוד.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי

אני אגיד את זה שוב: דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. הוא חייב לשקר, כי האמת על מעללי צה"ל בשטחים ובעזה היא בלתי נסבלת. הוא חייב לשקר כלפי פנים, כי רוב הישראלים, על אף ההתלהמות הטוקבקיסטית, אינם מסוגלים להשלים עם המחשבה שמדינתם מפעילה שיטות טרור נתעבות בדיוק כמו החמאס. הוא חייב לשקר כלפי חוץ, כי כל מנגנון ההסברה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל נשען על הבדייה שכל פלסטיני שצה"ל הורג הוא מחיר הכרחי לשמירה על בטחון אזרחי המדינה. את הדברים הבאים כדאי לזכור בעידן שבו דו"צ משתבח בחדירתו לניו-מדיה (והתקשורת הבינלאומית מתפעמת מ"מלחמות בציוץ ישיר").

דו"צ שיקר באוגוסט השנה כשנימק את מעצרו למשך חודש של צעיר פלסטיני בחברון, בכך שהוא התעמת עם חיילים, סירב להזדהות ולבסוף התברר שאכן היה מבוקש לחקירה . דבר מכל זה לא היה נכון, מה שנחשף בבית הדין הצבאי, הודות לסרטון שצולם במקום. דו"צ שיקר בדצמבר 2011 בנוגע לנסיבות רציחתו, לא פחות, של מוסטפא תמימי, מפגין בנבי סאלח, בירי של רימון גז בכינון ישיר מטווח של 3 מטרים, וצה"ל ממשיך למרוח את החקירה. ודו"צ משקר שוב ושוב כשהוא טוען שמתקפת הטרור ליד אילת, באוגוסט 2011, תוכננה ובוצעה בידי ארגון טרור בעזה, פרשה שנדונה בבלוג הזה בהרחבה.

ב"עמוד ענן" שיקר דו"צ לפחות חמש פעמים. השקר הראשון, והיחידי שנחשף בתקשורת, היה שראש מערך הרקטות של החמאס, יחיא רביע, חוסל בהפגזה על ביתו בג'באליה. אבל התמונות שזרמו מהשטח סיפרו סיפור אחר; הטיל שנורה הרג 11 מבני משפחת דאלו, מתוכם 5 נשים ו-5 ילדים. רביע עצמו לא היה שם בכלל. עוד אזרחים שנהרגו מפגיעות ישירות של טילים: בני זוג ושני ילדיהם הקטנים (בני 2 ו-4) בבית לאהיא, נהג של רכב חלוקת מים מטוהרים ובנו בן ה-10, אב ובן שתיקנו צנרת על גג ביתם, ארבעה חקלאים, תושבי בתים שלא הספיקו להימלט לאחר "ירי אזהרה" של צה"ל, ועוד.

דו"צ שיקר בשנית כשהודיע שהותקף מרכז תקשורת מבצעי של החמאס; בפועל, שני הבניינים שהותקפו שימשו מרכז תקשורת בינלאומי, והקומה שנפגעה איכלסה מערכות עיתונים של "סקאיי" וכלי תקשורת אחרים. 6 עיתונאים נפגעו, רגלו של אחד מהם נקטעה. צה"ל טען שמטרת ההפגזה היתה תחנת השידור "אל אקצא" של חמאס; בכך העניק למעשה היתר לחמאס להפגיז את אולפני השידור של ערוצי הטלוויזיה בישראל, שמפיצים בדיוק באותה להיטות תעמולה שלטונית.

דו"צ שיקר בשלישית כשבישר בגאווה על דו"ח של אונר"א המתאר את המצב בעזה בעצם ימי הלחימה. "השווקים פתוחים, המרכזים הרפואיים פתוחים, גם מכולות ומסעדות פועלות כרגיל", "ציטט" דו"צ את הדו"ח. בפועל, הדו"ח אמר דברים הפוכים לחלוטין: "רחובות עזה נטושים היום… אנשים נותרים ספונים בבתיהם, מאחר והיציאה החוצה מסוכנת מאד. מעט מאוד שווקים וחנויות מזון נותרו פתוחות היום. המכולות ריקות מאנשים. ישנן הפסקות חשמל ומים תכופות בשל פגיעה בתשתיות בהפצצות האחרונות. לפחות מרכז רפואי אחד נפגע בהפצצות, ואחר נסגר בגלל שסוכן על ידי הפצצות."

הקרדיט על חשיפת שני השקרים האלה מגיע לארגון "קשב". להוציא את "העין השביעית", אף כלי תקשורת לא איתגר את גירסת דו"צ בנוגע לפגיעה בעיתונאים. על זיוף דו"ח אונר"א לא יכלו הישראלים לדעת מאף כלי תקשורת. כאמור, או שהתקשורת לא דיווחה, או שהוא ציטטה את שקרי דו"צ. לשם השוואה, צפו בסרטון הזה (אם טרם צפיתם), שבו התראיין יועץ ראש הממשלה לתקשורת זרה, מרק רגב, לרשת אל-ג'זירה. כך ייעשה לסוכן תעמולה ממשלתי שנתקל בעיתונאי אשר אינו נסוג מן העובדות. לראות ולקנא.

דו"צ שיקר ברביעית כשהציג את אנואר עבדול האני קודיאה (בן 20) כמי שניסה לחדור לישראל במהלך התפרעויות בחאן יונס, ליד גדר המערכת, עם כניסת הפסקת האש לתוקפה. חיילי צה"ל ירו בו למוות ופצעו עוד 19 מפגינים. אבל תיעוד ישיר מזירת האירוע הוכיח שהמפגינים לא איימו כלל על החיילים, לא ניסו לפרוץ את הגדר, ובסך הכל מימשו את הישג החמאס בהסכם הפסקת האש – ביטול אזור החיץ הבטחוני האסור בתנועה במרחק של 300 מ' מן הגדר. מי שהפר את ההסכם בירי שהרג את המפגין בחאן יונס היה ישראל. מי שהכשיר והלבין את הפשע היתה שוב התקשורת, שדיקלמה את הודעות דו"צ.

ודו"צ שיקר בחמישית בנוגע למספר ההרוגים בקרב אזרחים לא מעורבים במהלך "עמוד ענן", כמתועד בראשית הפוסט. זהו לטעמי השקר החמור מכולם, משום שהוא זה שנקבע ונצרב בתודעת הציבור הישראלי, הוא שמפרנס את מיתוס "טוהר הנשק", הוא שמאפשר ומכין את הקרקע לפלישה הבאה לעזה, שכמובן תתבצע ב"דיוק כירורגי" גבוה עוד יותר. למעשה ניתן לצפות שככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני. הפער ההולך ונמתח בין המציאות העקובה מדם של הפגזות ישראל בעזה לבין היומרה הישראלית ל"מינימום נפגעים אזרחים" יזדקר לעיני כל בעולם – להוציא את עיני הישראלים. אלה יצעדו כסומים בארובה אחרי דובר צה"ל.

הארובה במשל הזה, למי שלא הבין, היא התקשורת הישראלית.

* * *

- אבל מה אתה רוצה מהתקשורת? היא פירסמה את הנתונים שהיו לה. הרי התחקיר של "בצלם" התפרסם רק חצי שנה אחרי המבצע.

- אז זה הופך את התעמולה של דובר צה"ל לאמת? מפרסמים מה שיש כי חייבים לפרסם משהו? נניח שחברת סיגריות מפרסמת "מחקר" שקובע שהסיגריות שלה אינן מגדילות את הסיכון לחלות בסרטן. האם העיתון יפרסם את זה? ואם כן, האם זה יפורסם כעובדה או כגירסה של בעל עניין? האם העיתון יחשוב שיש מקום לברר אצל גורם בלתי תלוי את הנתונים האמיתיים?

- לא היו נתונים אמיתיים.

- שקר. היו נתונים של ארגוני זכויות אדם בעזה, שבדיעבד התברר שהיו קרובים הרבה יותר לממצאי "בצלם". זה לא מפתיע, האמינות שלהם הוכחה כבר בעבר. גם השקרים של דובר צה"ל נחשפו בעבר.

- הם לא היו יכולים לעשות תחקיר רציני בזמן אמת.

- אהה. וצה"ל היה יכול? אתה רומז שמגובה של 20 אלף רגל אפשר לדעת יותר על זהותם של ההרוגים והפצועים מאשר בסביבתם הקרובה?

- מה ציפית שהתקשורת תעשה?

- אם יש ערפל קרב, עדיף לשתוק ולא להפיץ תעמולה. זה כלל בסיסי ראשון. בשלב שני, חייבים להציג כל נתון שמגיע מאחד הצדדים היריבים – צה"ל וחמאס – בתור מה שהוא: תעמולה. בשלב שלישי, מאתרים את הגורמים בשטח – ארגוני זכויות אדם, בתי החולים שקולטים את הנפגעים, עיתונאים וכו' – ושואבים מהם את הנתונים.

- הגזמת.

- לא הגזמתי. פעם קראו לזה עיתונות. מי שמגזים זה אתה, שממשיך לקרוא לשלוחות השונות של דובר צה"ל בשם "עיתונות".

* * *

התפקיד הכפול של תעמולת השקר

כפי שכבר צוין, שקרי התעמולה מיועדים בו זמנית לאוזניים ישראליות ולאוזניים זרות.

כלפי פנים, שקרי התעמולה מבצרים את תחושת הצדק העצמי והלגיטימציה של הישראלים להמשיך ולכתוש את עזה. בשמאל הישראלי רווחת העמדה הצינית, לפיה לרוב הישראלים ממילא לא אכפת מחייהם של אזרחי עזה, והאבחנה בין פגיעה בחמושים לבין פגיעה באזרחים לא מעורבים היא חסרת משמעות בעיניהם. העמדה הצינית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות. יש אומנם פלח אוכלוסיה ישראלי כזה, גזעני עד נימי נשמתו. אבל זהו מיעוט, וההוכחה היא הצורך החוזר ונשנה של סוכני ההסברה הישראלים לשכנע את הציבור שצה"ל עושה את מירב יכולתו למזער פגיעה באזרחים. אלמלא האמין חלק ניכר מן הציבור שאין לפגוע באזרחים ללא סיבה מוצדקת, לא היה טעם בכל התעמולה הזאת. סימכו על צה"ל שהוא מפנה משאבי הסברה רק לכיוונים הנחוצים.

שקרי התעמולה אכן עובדים, ובמיוחד הם עובדים על סוכני האלימות הישירים של ישראל – הלוחמים והטייסים שנשלחים לכתוש את שכונות עזה. שימו לב לדברים הבאים של נווטי אף-16 ואף-15 שהשתתפו בהפגזות על עזה:

"סגן אורי מספר בהקשר לזה שלתחושת אנשי צוות האוויר, נעשה הכל בכדי שלא להגיע למצבים בהם ייפגעו אזרחים. "שיטת הפקודה והנהלים שלנו מביא אותנו למצב כזה שאנחנו מצמצמים במידה ניכרת את הפגיעה בחפים מפשע. צריך להבין שזה בכלל לא סיטואציה קלה כשאתה מפיל כמויות גדולות של חימוש בזמן קצר ובאזור שהוא אחר מהצפופים בעולם ובהיבט הזה אני יוצא מחוזק."

בשיחה עם הנווטים אין צורך להרחיב על טוהר הנשק. הם מספרים שהם מקפידים לשאול שאלות על כל מטרה שהם מקבלים. מקפידים לבדוק את כל הנתונים. על כל מטרה יושבים לא מעט אמצעים מהאוויר ומהקרקע ולדברי סגן יונתן היו מקרים שתקיפה בוטלה גם כשהמטוסים כבר היו עם הכוונת על המטרה."

הדברים האלה מוכרים; יש אתוס שלם של פרפקציוניזם ושיקול דעת זהיר שמטופח בחיל האוויר, ואין ספק שהן הלוחצים על הכפתור והן המריעים להם מן הקרקע מאמינים בו בלב שלם.

הבעיה היחידה איתו היא המפגש עם המציאות: לפחות אחד מכל שני הרוגים ב"עמוד ענן" היה תושב לא מעורב, ורבע היו נשים וילדים. איך שומרים על האתוס? מקפידים לבודד אותו מן המציאות, כלומר, הופכים את האתוס למיתוס. כך יכול חיל האוויר להשתבח, בעצם ימי ההפצצות, ב"השגיו הכירורגיים", וכך יכול האתר הרשמי של החיל לסכם את המבצע מבלי להזכיר במילה את מספר ההרוגים בצד הפלסטיני, לא כל שכן האזרחים שבהם. כך נשמר הניתוק ההכרחי בין תודעת הטייס לבין המציאות המדממת שבקרקע מתחתיו, כך מייצרים מונולוגים צדקניים כדוגמת אלה של הנווטים אורי ויונתן, וכך מכינים את הקרקע, כלומר את האוויר, להפצצות הבאות על עזה.

כלפי חוץ, אין צורך להרחיב על נחיצותה של תעמולת השקר; בעולם המערבי הפגזה של שכונות עוני צפופות איננה מתקבלת יפה. זה מחזיר אותי לציטוט מראשית הפוסט, מפיו של אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. המאמר שכתב ליבמן למעשה יוצא נגד ההכרזות המתלהמות ששיחררו השרים אלי ישי וישראל כץ במהלך "עמוד ענן". באופן אירוני ולחלוטין לא מודע, הוא מתייצב לימינה של הדוקטרינה הישראלית שגורסת כי מותר להמיט קטסטרופה על ראשם של אלפי אזרחים כפועל יוצא של מתקפה על יעדים צבאיים. וכך כותב ליבמן:

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

שימו לב: "אינו נתפש כמופרז", ולא, בפשטות, אינו מופרז. כלומר, המטרה האמיתית של צה"ל היא למזער את מספר הנפגעים הנתפש, ולא את זה הממשי (ואריאציה נוספת על "לא מצטלם טוב"). איך עושים את זה? למשל, על ידי הפצת שקרים בדבר מספר האזרחים שנהרגו. למשל, על ידי מתיחה מחודשת של גבולות המושג "תגובה מאופקת ומתונה". כל אלה הם יעדי הסברה מובהקים, וטוב לראות שמשפטן מלב-ליבה של המערכת הצבאית תופס כך, סליחה, מבצע כך את תפקידו.

ותודה לעיתונות על מסך העשן

אני חוזר לתקשורת. בכל מערך התעמולה העצום הזה – יועצי ההסברה של ראש הממשלה, שלוחותיו של משרד החוץ, דובר צה"ל, פוליטיקאים, גנרלים וכלי התקשורת – יש רק גורם אחד שמכזיב: כלי התקשורת. כל שאר הגורמים אינם מכזיבים כי אין שום ציפיות מהם; אין שום ציפייה שהפצת דיווחי אמת תהיה יעד אסטרטגי של גורמים שלטוניים. המציאות, בעיני השלטון, איננה אובייקט להכרה וחקירה, אלא משאב לניצול. בזמנים של סכסוך אלים, האינטרס העליון של ההנהגה הוא להצדיק את תוקפנותה; כל מטרה אחרת מוכפפת לאינטרס הזה. דווקא באותם זמנים, האינטרס העליון של הציבור הוא להבין את המציאות הקטלנית שהוא נקלע אליה, על מנת שיוכל לגבש רעיונות כיצד להימנע ממנה בעתיד. כלי הכרחי למימוש האינטרס הזה הוא ידע – הכרות מקיפה עם כל העובדות הרלבנטיות למצב הסכסוך. ו"זרוע האיסוף" העיקרית של הידע הזה היא העיתונות.

נחזור לטענה שהוזכרה בראשית הפוסט: הציבור הישראלי, כך אומרים לנו, ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. ההנחה כאן היא שתפקיד התקשורת הוא תמיד, מעל הכל, לספק את הסחורה שמבקשים ממנה. זאת הנחה מפוקפקת, שכן כל מי שיש לו ניסיון תקשורתי כלשהו יודע היטב – התקשורת יוצרת ביקושים לתכנים מסוימים, לא פחות משהיא נענית לביקושים ש"מגיעים מהציבור". התקשורת יכולה לכוון את טעמו של הקהל ולמקד את תשומת הלב שלו בנושאים שלפני כן לא משכו אותו, ולמעשה היא עושה כך כל הזמן כשהיא מסקרת בלי הרף תחומים מסוימים ומזניחה אחרים. תחומים כמו שוק ההון ופוליטיקה מפלגתית מסוקרים בלי כל פרופורציה לעניין האמיתי שיש בהם, פשוט משום שגורמים רבי כוח מעוניינים בכך.

אבל בואו נניח לזה ונתהה לרגע על ההיגיון מאחורי האמירה "הציבור לא רוצה לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה". מיהו "הציבור" הזה? האם מדובר באותם ישראלים שרוצים למחות את עזה מעל האדמה? אבל אלה, כמדומה, כל כך משוכנעים בצידקתה של ישראל, ששום עובדה על מעללינו בעזה לא תסדוק את נחישותם. מי שבאמת משוכנע שהצדק הפוליטי נמצא כולו בצד שלנו איננו חושש לגלות שאחד מכל שני הרוגים בעזה היה אדם חף מפשע; העובדות מותירות אותו אדיש, לא עוין ומסתגר.

מי שבכוח אוטם את אוזניו ועוצם את עיניו – כנראה לא כל כך משוכנע בצידקתו. ובכן, מה ישכנע אותו? לגלות שצה"ל הוא באמת "הצבא הכי מוסרי בעולם", כמו שהפוליטיקאים מספרים לו כל הזמן. האם אדם כזה יתחזק או דווקא יתערער באמונתו אם יידע שמלעיטים אותו בשקרים?

האם אשה שבעלה בוגד בה תתחזק או תתערער באמון שהיא נותנת בו אם היא תדע שהוא מבוסס על שקרים? האם בעל עסק שהשותף שלו גונב ממנו כספים רוצה לדעת את האמת או את השקר על מעשיו?

האם הביטחון שלנו במציאות מתחזק כשאנו יודעים שהוא נשען על שקרים, או שמא נחלש?

בנקודה זו פסיכולוגים יזכירו לנו ש"ביטחון במציאות" הוא מושג חמקמק, ושלא מעט אנשים מעדיפים לחיות בגן עדן של שוטים מאשר להיכוות באורה העז של האמת. זה אולי נכון לגבי חלק מהאנשים בחלק מהזמן, אבל ודאי שלא לגבי כל האנשים בכל הזמן. ההנחה שרוב הישראלים (שאינם לאומנים מיליטנטיים) אינם מעוניינים לדעת את האמת על הנעשה בשמם – אין לה על מה לסמוך. היא מייחסת להם פסיכולוגיה אינפטנטילית שמעדיפה להיאחז בשקרים, מתוך ידיעה שאלה שקרים, על פני הישענות על האמת.

ובכל זאת, לאורה של ההנחה הסמויה הזאת פועלת העיתונות הישראלית. לא משום שההנחה הוכחה כנכונה, אלא משום שהעיתונות פחדנית ועצלה מכדי לערער עליה.

העיתונות המסחרית אומנם פועלת תחת מטריצה של אינטרסים כלכליים, ואולם עדיין, מעצם הגדרתה כעיתונות, האינטרסים האלה שוכנים צד לצד יחד עם התפקיד הבסיסי של דיווח אמת. עיתונות שמתנערת מן התפקיד הבסיסי הזה איננה רק מיותרת אלא חותרת תחת שלום הציבור, הכורע גם כך תחת המניפולציות של השלטון. מבצע "עמוד ענן", דווקא בגלל אורכו הקצר ואופיו הלא מסובך, הציג את פשיטת הרגל העיתונאית באור בוהק ואכזרי. העיתונות הלעיטה את הציבור בשקרים, השקרים איפשרו להנהגה לטרפד ערוץ הידברות מדיני, להרוג עשרות חפים מפשע ולפצוע מאות, להכניס עשרות אלפי אזרחים לחרדה קיומית, רק כדי לסיים בהסכם הפסקת אש שדווקא מחזק את החמאס (מומלץ לקרוא את הניתוח הנבון של שלומי אלדר). במלים פשוטות, העיתונות שותפה מלאה לפשע. גדעון לוי דיבר על "עיתונאים קטנים", הבלוגר אישתון דיבר על "עיתונאים עם דם על הידיים", ואני מעדיף לומר פשוט "תועמלנים בשירות פשעי מלחמה".

על דברים כאלה אין מחילה. התקשורת הישראלית היא חלק מהשיטה, חלק רקוב וממאיר, שיש לפרק כדי לבנות כאן מחדש שיטה אחרת, שפויה, אנושית ונאמנה למציאות.

* * *

בעניין אחר: המאבק נגד ייצוא הגז, שהיה לי העונג לתרום להאצתו, מגיע לישורת האחרונה שלו. 60 ח"כים דורשים להביא את העניין להכרעת הכנסת, לפני שמסקנות ועדת צמח יאומצו וישחזרו את תסריט ניגריה בישראל. 10 ארגוני סביבה חברו למאבק, ומנגד לוחצים המשקיעים הזרים להתחיל בייצוא ומיד. ההחלטה צפויה להתקבל בשבועיים הקרובים. זה הזמן לצאת לרחובות ולהצטרף למאבק, על הגז ועל כל נכסי הציבור שהתקציב החדש שודד בלי בושה.

מן החדשות: האוצר יבטל את הפטור מארנונה על בתי עלמין; בעלי חלקות הקברים ישלמו ארנונה על קברי יקיריהם.
האוצר: מה פתאום? חברה קדישא ישלמו.
חברה קדישא: פחחחח.

* * *

יש ירידה בהכנסות ממתים, סיכם מנהל רשות המיסים, ירידה עקבית ומדאיגה, הוסיף בטון נוזף שהופנה כנראה אל כל מי שעדיין חי בחדר, וקבע את מבטו הצונן, הסטטיסטי, בפניו התמהות של יו"ר מרכז השלטון המקומי. וזאת הסיבה שנתחיל לגבות ארנונה מן השאֵרים? שאל יו"ר מרכז השלטון המקומי, אף כי בסתר ליבו החל לראות את החיוב שבעניין, ואיך יוכל אולי לסגור עם ארנונת הקברים את החור שנפער בתקציב הכיבוד ואירועים מיוחדים אחרי קבלת הפנים שנערכה ביישובו לשר האוצר רק לפני 3 חודשים, אך בטרם הריץ את שורות המספרים בראשו כדי לוודא שגלי העליצות שמבעבעים בו אינם מקדימים את המאוחר, כיחכח בגרונו ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, ובקול צרוד תבע לדעת, איזו ירידה? למה ירידה? אנחנו עושים ימים כלילות כדי לספק תזרים מתים קבוע, ועל כך כולם הנהנו בהסכמה, זה נכון, נכון מאד, אבל מנהל רשות המיסים, משקפיו מנצנצים באור אנליטי בוהק, לא התרשם, והשיב תזרים מתים שלהם, לא שלנו, אצלנו מתים פחות ופחות, לא ככה? וסמנכ"ל אגף הנצחה במשרד הביטחון נאלץ להרכין את ראשו ופלט כן חרישי, ואם כך, המשיך מנהל רשות המיסים, יוצא שהצד השני מרוויח יותר ויותר מן המתים שאנחנו ברוב חסדנו ממיטים עליו (מתים, ממיטים, לא מתאים, מילמלה ראש המינהל לתקצוב ופיתוח ברשויות המקומיות, אבל אף אחד לא שמע), מה זה מרוויח, עושה קופה מטורפת, אבל אנחנו בהפסד מתמיד, מתרוששים נון-סטופ, וכל זה למה? שאלתו ניסרה באוויר, אבל עכשיו אף אחד כבר לא העז לענות, איכשהו היה ברור שהתשובה תיכף תגיע, וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון התכווץ קצת בכיסאו, כל זה בגלל שהגאונים שלכם ברפא"ל ובאלביט ממציאים עוד ועוד חידושים שיודעים להרוג בלי לסכן אף חייל, אתם יודעים, רובוטריקים בשלט רחוק, ובסוף אנחנו מגיעים למצב שבמבצע הדו-שנתי בעזה (ולמה רק דו-שנתי ולא שנתי, טירטרה השאלה בירכתי מוחו, איפה פה ההיגיון הפיסקאלי) נהרגים 170 בצד שלהם ורק 6 אצלנו. שישה בלבד, הרעים קולו של מנהל רשות המיסים, והוא נאלץ להפסיק מחמת ההתרגשות, מצחו האדים והוא הסיר את משקפיו וניגב את זגוגיותיהן ביד רועדת, וראש אגף תכנון תקצוב ותמחור במשרד הבריאות, שישב פזור-דעת עד עכשיו, ניעור פתאום והודה בליבו שמנהל רשות המיסים לא העלה את הסוגיה הרגישה של טיפולים מאריכי-חיים, שגם הם, כידוע, מורידים את הכנסות המדינה ממתים.

אבל תראה, פתח ראש אגף כספים במשרד הרווחה בטון ענייני, האנשים שלנו עשו חישוב, מעין פיילוט כזה, והגענו לסכומים ש… טוב, לדוגמה חלקת קבר בבית עלמין ירקון, כן? זה 400 ש"ח בשנה, וכמו שאנחנו מבינים, לתשלום הזה אין סוף, נכון? לפחות לא עד – מתי יוצאת תחיית המתים? זרק לכיוונו של ראש אגף קבורה במשרד הדתות, וזה פלט במהירות, בלי להסס אפילו, כ"ה בחשוון, התתר"ח, בדיוק בחצות – בדיוק, לפחות לא עד התאריך הזה, והאנשים שלנו חישבו שזה יוצא בערך 14 וחצי מיליון ש"ח מס, וזה עוד לפני מס שבח ובלי לקחת בחשבון את התייקרות הקרקע בגוש דן שמן הסתם גם תשפיע על גובה הארנונה, וכאן הוא הפסיק, כי המספרים האלה, כך נראה, לא עשו שום רושם על אף אחד בחדר, מדובר הרי בפקידים בכירים שמגלגלים תקציבי מיליונים מעשה יום ביומו, כדאי גם לקחת בחשבון, נשמע פתאום קולו של מנהל אגף שיווק וכלכלה במנהל מקרקעי ישראל, שעל פי התחזיות שלנו בתוך עשור המחסור בקרקע לקבורה יהיה כל כך קיצוני שכל האנשים יקנו חלקת קבר עוד בחייהם, ועוד 20 שנה הם יעשו זאת כבר בלידה, כלומר, כחלק מטופס השחרור מחדר היולדות בבית החולים אתה תחתום על רכישה של חלקת קבר לרך הנולד, אם אין לך איפה לקבור אותו לא תקבל אותו, וכאן הוא הפנה את מבטו לראש אגף תכנון תקצוב ותמחור במשרד הבריאות, שאכן אישר את הדברים במנוד ראש של "כן, זה כבר בתכנית הרב-שנתית שלנו", והמשמעות היא…, כמובן, התפרץ ראש אגף כספים במשרד הרווחה, עלויות הארנונה הזאת ירקיעו שחקים, זה מס שתשלם מן העריסה ועד הקבר, ביג דיל, נשמעה פתאום צווחה, כולם דואגים לאדם ואף אחד לא דואג לאדמה, רק כמה זה יקר לי וכמה זה לא נוח לי, אבל מה עם האדמה? מה איתה? כולם הביטו לכיוונו של ראש אגף תכנון סביבתי ובניה ירוקה במשרד להגנת הסביבה, אף אחד לא האמין שהצווחה בקעה מגרונו של האיש השקט הזה, אבל היא כן, כי הוא עמד עכשיו רותח באמצע החדר, ושאל איש-איש, כשאצבעו המתוחה מצביעה מטה, מה עם האדמה? מה עם האדמה? וראש המינהל לתקצוב ופיתוח ברשויות המקומיות שאלה בשקט, מה איתה, לא טוב לה? אבל אף אחד לא שמע, כי ראש אגף תכנון סביבתי ובניה ירוקה במשרד להגנת הסביבה התחיל להסביר שמתים מזהמים את הקרקע, ושקשה מאד לתכנן בניה ירוקה בבתי עלמין, כולם רוצים רק לבן ולבן, והמתים זוללים כל חלקה טובה, ולכן המס החדש הזה הוא מצוין, אולי הוא יגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מתפגרים, כמו זבובים, הטיח ראש אגף תכנון סביבתי ובניה ירוקה במשרד להגנת הסביבה, וכל המוות המופקר הזה ייבלם קצת, ואם כבר חייבים, הוא הוסיף, אז במשרד שלו ממליצים בכלל על צנצנות אפר כפיתרון האקולוגי המושלם. בנקודה הזאת נראה היה שהדיון הסתיים כי לאף אחד לא היה מה להוסיף על הדברים הללו.

יכול להיות שאנחנו חושבים בכיוון הלא-נכון, אמר פתאום ראש מטה הסברה במשרד ראש הממשלה, וכולם כרו אוזן, כי נזכרו ביכולתו המופלאה לחשוב מחוץ לקופסה, וצריך לחזור למשבצת הראשונה. הבעיה היתה ירידת הכנסות מן המתים, נכון? ועמיתי המכובד מרשות המיסים הצביע על פיתרון – העלאת המס על החיים, נכון? אבל אולי צריך לחזור לתלם שסטינו ממנו, ופשוט להחזיר את רמת המתים לקדמותה. הוא השתתק, ואחרי כמה שניות שאל בזהירות ראש אגף תכנון תקצוב ותמחור במשרד הבריאות, אתה מציע שיהיו יותר מתים במלחמות? זיק של עניין ניצת בעיניו של מנהל רשות המיסים, במלחמות, משך בכתפיו ראש מטה ההסברה במשרד ראש הממשלה, כמי שתקוע עם כיתה של לקויי-למידה, בתאונות עבודה, במחלות זיהומיות, מה זה חשוב, המטרה היא להעלות את התמותה, להעמיק את הגוויה, נכון? אבל ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון מיהר להתערב, לא לא, זה לא בא בחשבון, יש לנו כבר חוזים לעשרות שנים קדימה עם רפא"ל ותע"ש על טכנולוגיות שמרחיקות את החייל מזירת הקרב כל כך, למעשה הוא יישאר בבקו"ם כל השירות שלו, ואין שום דרך להרוג אותו, חוץ מהרעלה של ופלים בשק"ם, ובכל מקרה, וזה הכי חשוב, לא נבטל חוזים שמנים עם התעשייה רק כדי להרוג אזרחים, ובנקודה הזאת הצטרף אליו יו"ר מרכז השלטון המקומי, כן, הכנסות ממתים זה חשוב, אבל ברוך השם יש מספיק דרכים במדינה להשיג את זה דרך חתימה על חוזים ולא בביטולם, וראש אגף כספים במשרד הרווחה, שראה שהדיון חוזר לנקודת המוצא, הקשה ושאל, אם יש הקלות בארנונה לדירות לא מאוכלסות, למה שלא יהיו הקלות בארנונה על קברים לא מאוכלסים? כי כל קבר הוא מאוכלס, ירה לעברו בלחישה רושפת מנהל רשות המסים, אם לא בפועל אז בפוטנציה, memento mori, הוסיפה ראש המינהל לתקצוב ופיתוח ברשויות המקומיות, אבל אף אחד לא שמע, ויו"ר מרכז השלטון המקומי פתאום התעניין לדעת איך יפוצו רשויות מקומיות שאין בשטחן בתי עלמין (יהיו, יהיו בכולן, הרגיע אותו מנהל אגף שיווק וכלכלה במנהל מקרקעי ישראל, מתחת לקניונים, ובהמשך גם בתוכם), וסמנכ"ל אגף הנצחה במשרד הביטחון, השד יודע למה דווקא הוא, שאל פתאום באווירה העניינית שנוצרה האם הפטור ממס שבח על מכירת שתי דירות עד סכום של 2.2 מיליון ש"ח האחת, שבוטל לאחרונה, יבוטל גם על מכירה של חלקות קבר, וכאן שוב התערב מנהל אגף שיווק וכלכלה במנהל מקרקעי ישראל והרגיע אותו שבתוך חמש-שש שנים מחירן של חלקות קבר יעבור את ה-2.5 מיליון, כך שהפטור בכל מקרה יהיה תקף, ועל כך נפלטה לסמנכ"ל אגף הנצחה במשרד הביטחון אנחת רווחה עמוקה, והוא מיהר להקליד משהו על מסך הסמארטפון שלו, ובשתיקה הנינוחה שהשתררה העביר מנהל רשות המיסים את מבטו על פני הנוכחים, ומשראה כי כל הקשיים יושבו לשביעות רצונם, הודה להם באופן אישי ונפרד מהם, ליד הדלת, וביקש שישתדלו לא לאחר לדיון בשבוע הבא בנושא ביטול הפטור מארנונה על כיסים ושאר חללי איחסון נישאים.

השבוע לפני חמש שנים עלה לרשת הבלוג "לא למות טיפש". שנתיים ימים הוא הסתופף בצנעה תחת כנפיו של פרוייקט "רשימות", ומשזה החזיר את נשמתו לבורא, באפריל 2010, פצח הבלוג בחיים עצמאיים משלו בוורדפרס.

בתור שונא מושבע של ימי הולדת התעלמתי במופגן מן התאריך הזה בחמש השנים החולפות. השנה, משום מה, תקפה אותי בהלה אסכטולוגית, שמא קצובים ימיו של הבלוג, או ימיי שלי, או ימי המדינה, או היקום המוכר. ועלה בדעתי שלתת לבלוג  להתנדף סתם כך בלי חגיגה קטנה אחת, למצער, יהיה מעשה חסר טקט.

אז הנה. יש עוגה.

כידוע, אחרי גיל מסוים (במקרה שלי זה היה 7), הופכים ימי הולדת מהזדמנות לחגיגה פרועה להזדמנות לחשבון נפש נוקב. ועל פי רוב הם הזדמנות לשחרר קצת את הרסן ולא לעשות דברים "בשביל משהו" אלא סתם בשביל עצמם. הנה כמה הגיגים בשביל עצמם.

הרעיון המקורי של הבלוג – אם אני מצליח לשחזר אותו – היה לאפשר לי לפרסם כל מה שעולה על רוחי, ללא התערבות חיצונית. שנים ארוכות נאבקתי בעורכים עלומים (את רובם לא הכרתי) שנברו בטקסטים שלי, קיצצו או שינו, המליצו או נזפו, וכשהגעתי בערך לגיל 40 תפסתי את הראש ואמרתי, ממש כמו עדי אשכנזי: מה זה השטויות האלה? עד מתי נגזר עלי לקבל את עצות האחיתופל האלה? בהקשר הזה אני חייב תודה למדור הדעות של ynet. אחרי שנה של טיפול כזה בטורים שלי, גמלה ההחלטה בלבי לחפש פורמט עצמאי. אין ספק שגם העובדה ש-ynet לא שילמו גרוש על יותר מ-20 טורים שכתבתי להם זירזה את פרישתי. מבחינתי, זאת היתה דרך שאין ממנה חזרה.

נהייתי בלוגר. בערך חצי שנה, עד סוף 2008, הבלוג עדיין לא היה סגור על עצמו. קצת כתיבה פוליטית, קצת ענייני תרבות, הגיגים לא ממוקדים. גם הקהל היה קטן. אם אני זוכר נכון, בין 200-300  מנויים לכל היותר. האמת, היה נחמד, גם אם לא נחוץ במיוחד.

אבל אז קרה משהו. בסוף 2008. זוכרים? "עופרת יצוקה". תוך ימים ספורים נשאבתי אל המבצע הארור הזה, תוך ימים ספורים נחתו עלי הזעזוע והזוועה. כתבתי הרבה בבלוג בזמן המבצע, ובאופן טבעי היה נראה לי חשוב לכתוב על כל מה שלא כתבה התקשורת. מהר מאד התגבש סגנון כתיבה שמערב תחקיר עובדתי, ביקורת פוליטית, פה ושם גם סאטירה, וממילא גם שובל תגובות הולך ומתארך, המתעקל בין התכתשות וירטואלית אחת לשניה.

"עופרת יצוקה" היה פרק החניכה של הבלוג "לא למות טיפש" כבלוג פוליטי. לצערי, זה היה פרק חניכה מצוין. כל מה שהייתי צריך ללמוד על פשעי השלטון, יחסי השלטון והתקשורת, תעמולה ודעת קהל, סוגים אפקטיביים ולא אפקטיביים של כתיבה פוליטית – למדתי שם. בזמן שחלף אני רק משכלל את התובנות שרכשתי אז. במהלך המבצע ובזמן שאחריו גם הבנתי שהבלוג הוא כבר יותר מגחמה פרטית שלי ששוגרה למרחב וירטואלי, והוא משרת מטרה מסוימת, בקרב קהל מסוים, ובקיצור: הוא כבר לא רק מעשה פרטי אלא גם מעשה פוליטי.

עד מהרה נזנחו בצידי הדרך כל מיני סרחים עודפים, צורות כתיבה ונושאים שאיפיינו את תקופת הבוסר הראשונה. חלקם אכן היו ראויים להיזנח, על אחרים אני קצת מצטער. בין הקורבנות שאין להצר עליהם נמצאת סוגת "טור הדעה" – 400 עד 600 מילה שמשורבטות בחופזה אך בנחישות, דעה נחרצת וחצי-אפויה שמצטרפת לבליל הדעות האינסופי בתקשורת וברשת, כזאת שקוראים, מהנהנים אחריה ("ואללה, יש בזה משהו!", או "טוב, אבל זה לא כל הסיפור"), וחולפים הלאה, והדעה כבר נשכחת, צונחת, מתפוגגת ונעלמת.

מי לעזאזל צריך טורי דעה? אולי רק יואל מרקוס.

מצד שני, היה גם מחיר לצמצום ולהתמחות של הבלוג בנישה של התחקיר הפוליטי; ויתרתי במודע על כתיבה מסוג אחר. אלמלא חייתי דווקא בישראל ודווקא בשנים החשוכות האלה, כנראה הייתי מקדיש את מיטב מחשבותי ומילותי לשלל נושאים אחרים: ספרות, קולנוע, פילוסופיה, מדע קוגניטיבי. יש בבלוג טעימות מכל אלה גם כעת, אבל מעט מדי, באמת שמעט מדי.

שלא תהיה טעות: פוליטיקה היא לא הנושא הכי מעניין בעולם. מרוב עיסוק בה לפעמים שוכחים עד כמה צר ומוגבל הצמצם שהיא פוקחת אל המציאות. כמה עושר ויופי נצחיים, ולא בני חלוף כמותה, נשארים מחוצה לו. מי שחי ונושם פוליטיקה 24 שעות ביממה מתוך עניין אמיתי – הוא אדם שטוח ואומלל. אבל מי שעושה כך מתוך תחושת כורח שאין מנוס ממנה –האם הוא מאושר יותר (כי הוא מודע לממדי הקיום האחרים) או אומלל יותר (כי הוא מוותר עליהם ביודעין)?

כשאני כותב על פוליטיקה, אני מסיר כישופים. כשאני כותב על דברים אחרים, אני מחזר אחריהם.

כך או כך, הבלוג ניתב את עצמו, וגם אותי, אל המסלול הנוכחי שבו הוא כרגע צועד, ואני לא מלין על אף אחד וגם לא על עצמי (רק אולי על מי שהגביל את מספר השעות ביממה ל-24 בלבד). מצד האמת עלי להודות שאלמלא הנישה העקבית שחצב לעצמו הבלוג במשך 5 שנים, לא הייתי מגיע אל כל הקוראים שהגעתי אליהם. בשנה האחרונה תדירות הפוסטים ירדה, אבל במקביל עלה חלקם היחסי של הפוסטים הארוכים והמושקעים יותר. יותר ויותר אני מוצא את עצמי חוזר לאותם נושאים, לאותן טענות (שתמיד יהיו בגדר חדשות מרעישות לקוראים החדשים; צריך הרבה סבלנות), יותר ויותר אני חש בעורפי את נשיפתו של האיום הגדול ביותר על הבלוג: לשעמם את עצמי.

עוד קורבן שולי ופעוט של הבלוג: חיי הפנאי שלי. קאפוט.

לפני קצת יותר משנתיים הכנסתי את אופציית התרומה לבלוג. מאז ועד היום לא התעשרתי, אבל לא מעט קוראים ותיקים קיבלו את העניין בחיוב והביעו את תמיכתם בעבודה שמושקעת בבלוג. זה המקום להודות לכל מי שתרם או תרמה ולאחל להם שגם עבודתם שלהם, תהיה אשר תהיה, תזכה בהערכה ובתגמול הולם.

הבלוג כמובן מעשיר ומחנך אותי גם בדרכים שאינן מדידות, וזה תהליך שאינו נגמר. העיסוק הממושך בנושאים כמו אמת ושקר, אנשים ושלטון, ידיעה ואשליה – מזקק תובנות יקרות. יש דברים שאני רואה טוב יותר, בזכות העבודה בבלוג. למשל, היכולת שלי לדוג ציטוטים חזקים השתפרה לעין ערוך. קחו שניה ותקראו את הפוסט הקצרצר הזה, מלפני ארבע שנים, ואז תחזרו לכאן. יכולתי להשתמש בציטוט הזה ככותרת משנה לבלוג.

בין הנאצות ואיחולי המוות בייסורים, מדי פעם אני מקבל גם מייל מלבב; קורא או קוראת שהקריאה בבלוג הזיזה אצלם משהו, שינתה באמת את תפיסת המציאות שלהם. הכי מחמם את הלב לשמוע שמשהו שכתבתי הפך אדם מעוד כבשה בעדר לאקטיביסט. זה כבר גובל בפלא – היכולת של מלים של מישהו לחולל במישהו אחר כורח לפעול. זאת עילת הקיום של הבלוג.

* * *

ועכשיו קצת סטטיסטיקה, באדיבות מערכת הניהול של וורדפרס.

במשך 5 שנות קיומו, עלו בבלוג "לא למות טיפש" 326 פוסטים. מתחתיהם מזדנבות 11,231 תגובות (המגיב הפעיל ביותר יודע מי הוא). סך כל הצפיות בוורדפרס – 618,000. עליהן יש להוסיף את הצפיות בתקופת "רשימות", שהיו כ-100,000, אך למרבה הצער, "רשימות" לא התעלם (כמו וורדפרס) מצפיות מרובות של אותו משתמש, כך שהמספר האמיתי נמוך יותר. אפשר אולי להעריך שבסך הכל צבר הבלוג כ-700,000 צפיות.

שיא הצפיות ביום אחד עומד על 10,782. ממוצע הצפיה החודשי נע בין 4,000 (תקופות בצורת) ל-40,000 (תקופות שאין לי חיים). אחרי ישראל צועדות במצעד הצפיות, לפי הסדר: ארה"ב, גרמניה, אנגליה, צרפת וקנדה. יש לי קוראים בכל העולם, מבורונדי ועד אורוגוואי, ובמיוחד קרובים ללבי הקוראים מאיי פיג'י שנכנסו לבלוג שלוש פעמים בשנה האחרונה! (אני מבטיח לעסוק יותר באיי פיג'י בשנה הבאה). באורח תמוה, וורדפרס לא מחשב את מספר הצפיות הממוצע לפוסט. הפערים אצלי עצומים: פוסטים פופולריים זוכים לאלפי צפיות (השיא עומד על 21,000) ופוסטים מבריחי-קהל עומדים על כ-600 צפיות. למותר לציין שאני מחבב את האחרונים הרבה יותר.

מספרי הצפיות מלבבים וחסרי משמעות. הקשר בין לחיצה על קישור (="צפיה") לבין קריאה, בין קריאה מרפרפת לבין קריאה יסודית, בין קריאה יסודית לבין מחשבה, בין מחשבה לפעולה – הקשר הזה כל כך רופף ועקלקל, שאין כל טעם לנתח מספרי צפיות.

נכון לעכשיו, לבלוג יש 1,172 מנויי אימייל, 2,395 מנויי פייסבוק, ואני-לא-יודע-כמה מנויי RSS. יש חפיפה גדולה בין רשימות המנויים ולכן גם המספרים האלה לא מלמדים הרבה על כמות האנשים שעוקבים באופן קבוע אחרי הבלוג. לא מעט עיתונאים קוראים את הבלוג, אבל למיטב שיפוטי, המרחק בינו לבין העיתונות הכתובה והאלקטרונית רק הולך וגדל.

הנתון החביב ביותר שמערכת הניהול של וורדפרס מספקת הוא "מונחי מנוע חיפוש": אלו צירופי מלים שגולשים הקישו במנועי חיפוש וניתבו אותם אל הבלוג שלי. לאחר שמסננים את החשודים הרגילים ("סמולני מניאק", "לנדאו מת טיפש" וכו'), מזומנות הפתעות לרוב. מסתבר שאחוז ניכר מהחיפושים שנקלעים לבלוג כרוכים בהצלבה כלשהי של "חרדים" עם "סקס". אין ספק שגוגל יודע משהו על הבלוג שלי שאני לא יודע, ובכל זאת, צר לי על שברון הלב של כל אותם מתוסכלים, שהשחיתו לא רק את זרעם אלא גם את זמנם לריק על אתרים הורגי-תשוקה כשלי.

לעומתם, כל מי שחיפש אחר הצירופים הבאים – הכל לקוח מסיכומי וורדפרס, לא המצאתי כלום – ודאי מצא את מה שביקש כשהגיע לבלוג שלי:

איך לפצח אגוזי פקאן

ריגשת בירווזת

ציפי חוטובלי

עוף הדודו

שלא נדע מצרות

מורות גומרות

אני מקפיץ את שי לשדה התעופה

איכסס פדיחה שהיא גם ישראלית

אבי ביטר אהבתי כמו טיפש הורדה

מתחככות בהנאה

* * *

לסיכום הפרק הזה בתולדות הבלוג, החלטתי לצלול לארכיון, לדלות משם כל מיני פוסטים ולפרוש אותם בשיטה הצעקנית-אך-אפקטיבית של מוספי סוף השנה בעיתונים; כלומר, באמצעות שימוש סיטוני במילה "הכי". למותר לציין שהדירוגים שלי הם דמגוגיה זולה שכל מטרתה לעורר את סקרנות הקורא/ת, במיוחד אלה שהתוודעו לבלוג רק בשנה-שנתיים האחרונות, ולחשוף אותם לחומרים שאולי נעלמו מעיניהם עד כה.

תתחילו ללחוץ.

הפוסט הכי פטריוטי.

הפוסט הכי מתוחקר.

הפוסט הכי עובדתי.

הפוסט הכי נבואי.

הפוסט הכי הסברתי.

הפוסט הכי יפני.

הפוסט הכי פמיניסטי.

הפוסט הכי אילתורי.

הפוסט הכי אנטי-דו"צי.

הפוסט הכי נצפה.

הפוסט הכי אישי.

הפוסט הכי משפטי.

הפוסט הכי גחמני.

הפוסט הכי מתודולוגי.

הפוסט הכי רומנטי.

הפוסט הכי זועם.

הפוסט הכי מתבונן.

הפוסט הכי חילוני.

הפוסט הכי לא-חוקי.

הפוסט הכי חברתי.

הפוסט הכי מזועזע.

הפוסט הכי קונספירטיבי.

הפוסט הכי שימושי.

הפוסט הכי סמולני.

הפוסט הכי אפולוגטי.

הפוסט הכי פרשני.

הפוסט הכי רפטטיבי.

הפוסט הכי ארוך.

הפוסט הכי תמציתי.

הפוסט הכי קוסמטי.

הפוסט הכי סודי.

הפוסט הכי ניהיליסטי.

הפוסט הכי חדשני.

הפוסט הכי מעצבן.

הפוסט הכי סימטרי.

הפוסט הכי לא-מצונזר.

הפוסט הכי קונקרטי.

הפוסט הכי לא-משפיע.

הפוסט הכי מוזיקלי.

הפוסט הכי חינוכי.

הפוסט הכי לא-חינוכי.

הפוסט הכי ראשון.

* * *

תודה לכולם. איחולים לחמש השנים הבאות: שייגמרו הנושאים לכתיבה. לא לחיות עיקש.

בזמן שהמחלוקת על ייצוא הגז כובשת את כותרות העיתונים, החל מהלך נמרץ בכנסת להקמת "הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי נפט", ובשמה הידוע יותר, קרן תמלוגי הגז. ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת מקיימת השבוע שלושה דיונים על הצעת החוק להקמת הקרן, שעברה בקריאה ראשונה לפני חודש.

כידוע, את הקרן מקימה ממשלה פורעת-חוק. על פי חוק ששינסקי, קרן תגמולי הגז היתה אמורה לקום עד נובמבר 2011 ולהתחיל לצבור את הרווחים מהיטל הגז מאותה נקודת זמן. אינסוף מאבקים פנימיים בין משרדי האוצר והביטחון, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה, גרמו לסחבת שהגיעה עד בג"ץ. התוצאה: אובדן הכנסה של 300 מליון שקלים. זאת גניבת כספי ציבור לכל דבר ועניין; במקום שיגיעו לקרן הגז הייעודית, זרמו כספי ההיטל האלה לקופת המדינה, ונבלעו בה לבלי שוב. רואי שחורות יגידו שהגניבה הזאת מבשרת את גורלה של הקרן כולה.

את הנוסח המלא של הצעת החוק שעומדת על שולחן ועדת המדע והטכנולוגיה אפשר לקרוא כאן. באופן כללי, בראש מועצת הקרן יעמוד שר האוצר. לצידו ימונו שלושה נציגי ממשלה (משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל) ושלושה נציגי ציבור שייבחרו על-ידי ועדת איתור. המועצה תחליט על מדיניות השקעת כספי הקרן בחו"ל, תוך התייעצות עם ועדת השקעות שתוקם לצידה. הניהול עצמו של כספי הקרן יימסר לידי מחלקת ניהול שתוקם בבנק ישראל.

כספי הקרן יושקעו כולם בחו"ל. ה"פירות" לאזרחי ישראל נקבעו לשיעור של 3.5% מהכנסות הקרן במהלך כל שנה בעשור הראשון לקיומה, ולאחר מכן בגובה התשואה הנומינלית הממוצעת. בפרק ט' של הצעת החוק נקבע שהקצאת הכספים תהיה ל"מטרות חברתיות, כלכליות וחינוכיות". זהו ניסוח מאד לקוני, השונה מן הניסוח בחוק ששינסקי רק בתוספת של "חינוכיות". מהי מטרה "כלכלית"? כל השקעה של כספי הקרן במשק הישראלי היא "כלכלית". יותר חשוב אולי הוא מה שאין כאן: לא מוזכרות מטרות בטחוניות. זה לא מקרה, אבל לפני שאתם קופצים בשמחה ומסמנים ניצחון נדיר על תקציב הביטחון, מומלץ לקרוא את האותיות הקטנות, ולהציץ אל מאחורי הקלעים.

כפי שכבר כתבתי כאן בהרחבה, במקביל לתגליות הגז הישראלי, התפתחה בצה"ל ובגופים כמו המועצה לבטחון לאומי תפיסת ביטחון חדשה, מקסימליסטית על גבול ההיסטרית, שרואה בכל שטח המים הכלכליים של ישראל – שטח הגדול פי 3 משטח ישראל – כאזור שיש לאבטח ולנטר באופן שוטף מן הים והאוויר. התפיסה הזאת מניחה כמובן מאליו שכדאי יותר להשקיע מליארדים באבטחה של מתקני הגז מאשר להגיע להסכמות מדיניות עם ממשלת לבנון או עם חיזבאללה על ניצול הוגן של מרבצי הגז באזור לטובת כל הצדדים. תחשיב עלויות האבטחה שצה"ל הגיש לממשלה הסתכם ב-3 מליארד שקל. זה רק הצטיידות ראשונית; תקציב התפעול השנתי יגיע לכחצי מיליארד שקל, כך שסך כל האבטחה לשנות פעילות המתקנים נאמד ביותר מ-20 מיליארד שקל.

האבסורד הראשון היה שאף אחד לא העלה על דעתו לדרוש מטייקוני הגז להשתתף בעלויות המטורפות האלה, לפחות בגובה החלק שלהם ברווחי הגז. האבסורד השני היה שאנשי מערכת הביטחון דרשו לממן את האבטחה מכספי הקרן לרווחי הגז (ונתניהו, כמובן, תמך בהם); עסקה סיבובית בין הטייקונים לצה"ל על גבם של אזרחי ישראל. מה שמביא אותנו לחודשים האחרונים.

הסיבה העיקרית לעיכוב בהגשתו של החוק להקמת הקרן היתה מחלוקת בין משרד הביטחון למשרד האוצר בדיוק בנקודה הזאת. באוקטובר 2012 דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה את דרישת משרד הביטחון להוסיף את "ביטחון המדינה" למטרות התקצוב של קרן הגז. גם בוועדת הכספים היה קונצנזוס נגד העיוות הזה של חוק ששינסקי. זה לא הפריע לצה"ל להפעיל את אחת מזרועות הלחץ שלו – המועצה לביטחון לאומי – שהמליצה במסמך לרה"מ לתקצב את הוצאות האבטחה מקרן הגז, בגובה של 700 מליון דולר. למי שלא בקי, נבהיר שהמועצה הזאת היא עוד גוף בשורה של ארגונים פארא-בטחוניים בישראל, הכוללת מכוני מחקר למיניהם, שתפקידה לבצר את דוקטרינת הביטחון השלטת ולא, חלילה, לאתגר אותה. ושימו לב: המועצה פונה למשרד ראש הממשלה חודשיים אחרי שכבר התקבלה החלטה בוועדה של הכנסת שלא לשנות את נוסח החוק להקמת קרן הגז כדרישת מערכת הביטחון. כך פועלים במדינה שבה מעמדה של הרשות המחוקקת נחות כל כך לעומת הרשות המבצעת.

הסתערות אחרונה על החוק נרשמה באפריל השנה. משרד הביטחון דרש "כי כספי הקרן לא יועברו לתקציב המדינה או לא יושקעו בחו"ל כל עוד לא הושלם סבסוד עלות אבטחת מתקני הגז בידי משרד הביטחון." למעשה הדרישה היתה לקבל נתח לא רק מהסכום שתפריש הקרן מדי שנה לקופת המדינה אלא גם מההכנסות השוטפות של הקרן. האוצר סיכל את התביעה החצופה הזאת. אבל חכו רגע עם השמפנייה.

מיד לאחר שהחוק החדש קובע את המטרות הכלכליות-חברתיות-חינוכיות, הוא כורה בור מדאיג מאד. בסעיפים 38-39 החוק מתיר למנהלי הקרן לתת הלוואה לממשלה "לשם סיוע בהתמודדות עם אירועים חריגים בעלי השפעה שלילית חריגה על כלכלת ישראל". מהו אירוע חריג? לא מוסבר, למעט התוספת בסעיף קטן (א1) "לרבות אירוע סביבתי". מי מחליט שהאירוע חריג? ממשלת ישראל, כמובן. מי יאשר? הכנסת, ברוב של 65 ח"כים. סעיף 39 גם מאפשר לממשלה הקלה בהחזר ההלוואה. מה זה "הקלה"? דברי ההסבר מבארים: "שינוי תקופת ההחזר או שיעור הריבית ואף קבלת פטור מלא או חלקי מהחזר קרן ההלוואה או הריבית".

אני מקווה שהבנתם שמדובר באישור לשדוד את הקרן ולא להחזיר גרוש. נכון, יש לכאורה חסמים חוקיים על האפשרות הזאת; אך הם מנוסחים בשפה כה רפה ומעורפלת, שאין לי ספק בכלל – אדגיש שוב, אין לי ספק בכלל – שהם ינוצלו לרעה בידי פוליטיקאים תאבי-תקציב, ובעיקר כאלה שנקלעים למשרד הביטחון. הפיתוי של קופה תפוחה שיושבת לה בבנק ישראל וצוברת עשרות מיליארדי שקלים הוא פיתוי שקשה מאד יהיה לעמוד בו.

למעשה יש לי חשד כבד שסעיף "האירועים החריגים" בחוק לא בא לעולם אלא כדי להכניס את תקציבי האבטחה של משרד הביטחון בדלת האחורית, וזו היתה הפשרה שאיפשרה סוף סוף לשחרר את הצעת החוק לקריאה הראשונה. דמיינו לכם שחיזבאללה מתחיל להוציא סיורי סטי"לים לים. לא "אירוע חריג"? לא "בעל השפעה שלילית"? לא קשה גם לדמיין את הלך מחשבתם של קברניטי צה"ל שיידעו, החל מן היום שבו נכנס סעיף 38 לחוק לתוקפו, שגם אם הם מדרדרים את ישראל לגירעון נוראי בעקבות מלחמה או שתיים, תמיד יש מאין לקחת כדי לאזן מחדש את התקציב. ומי שחושב ששיקולים כלכליים אינם משחקים תפקיד בהחלטה לצאת למבצע צבאי לא מבין איפה הוא חי.

[צודקים: מלחמה היא לא אירוע חריג אצלנו. ספק אם זה יגן על כספי הקרן ממולך הביטחון].

אז מה הפיתרון?

שני מוקשים עיקריים טמונים בהצעת החוק הנוכחית. האחד, ערפול-יתר בהגדרת המטרות החברתיות שלשמן הוקמה הקרן. שתיים, ערפול-יתר בהגדרת האירועים החריגים שמצדיקים שימוש בכספי הקרן למטרות אחרות.

באשר למוקש ראשון, כל מה שהצעת החוק קובעת (סעיף 37) הוא ש"הוצאות הממשלה שימומנו על ידי הסכום האמור ייקבעו בחוק התקציב השנתי". ספק אם ניתן היה לחשוב על דרך יצירתית יותר לקבור את הדיון הציבורי על השימוש בכספי הקרן (אוקיי, אפשר היה גם לדחוף את זה לחוק ההסדרים). מה שנחוץ הוא חוק ייעודי להקצאת כספי קרן הגז, שהממשלה תציג לכנסת מדי שנה ושנה, ובו יפורטו כל המטרות שלשמן מוקצה הכסף ומי אחראי לממשן: שיפוץ כך וכך חדרי מיון, בניית כך וכך כיתות לימוד, וכו'. כל מה שהחוק הנוכחי צריך לעשות הוא להטיל את חובת החקיקה התקופתית הזאת על הממשלה המכהנת.

באשר למוקש השני, יש לפרק אותו ככל האפשר. ראשית, לדרוש רוב של 90 ולא רק 65 ח"כים לאישור בקשת הממשלה להלוואה מן הקרן. יש להניח שאירוע חריג באמת (כמו רעידת אדמה עם מאות נפגעים) לא יתקשה להשיג רוב כזה. הרף הנוכחי, של 65 ח"כים, מריח יותר מדי כמו הגודל הממוצע של קואליציה בישראל, ומפקיר את ההחלטה על הלוואה מכספי הקרן לשגיון רוחו של השלטון. שנית, אין כל סיבה לאפשר לממשלה הקלות כלשהן בהחזר ההלוואה, ודאי שלא עד כדי פטור מלא; ככל הידוע לי, אנשים פרטיים שפוקד אותם "אירוע חריג" אינם פטורים מהחזר הלוואות. למעשה, רחובות הערים בישראל מלאים בחסרי דיור שנקלעו למצבם בדיוק בגלל שלא הצליחו להחזיר הלוואה לאחר אירוע חריג בחייהם. סעיף 39 של החוק אינו אלא קארט בלנש לרשות המבצעת לנהוג בהפקרות פיננסית, וכדאי פשוט לבטל אותו.

ההמלצה הכללית לציבור עומדת בעינה: לא להסיר עין מאף דיון בנושא הגז. ניסיון העבר מלמד שכל התרשלות עולה לנו במליוני שקלים (ההתרשלות האחרונה – העיכוב בהקמת הקרן – עלתה 300 מליון שקל; מי יחזיר לנו אותם?). עוד מעט תתחיל ועדת האיתור לחפש נציגי ציבור למועצה המפקחת על הקרן. התהליך הזה חייב להיות שקוף לגמרי (נוכחות עיתונאים או קהל, פתיחת פרוטוקולים לעיון הציבור). פקידי האוצר יתחילו לחפש "בורות" תקציביים לסתום עם כספי הקרן; תפקידנו להגדיר להם, ולא הם לנו, לאן הם יילכו. אם האיום הגדול ביותר על הציבור הישראלי בשלבי הדיונים של ועדות ששינסקי וצמח נשקף מחברות הגז והטייקונים, האיום הנוכחי נשקף מן האינטרסנטים של השלטון. אל תחשבו שהוא קטן יותר.

[ותודה למשמר החברתי, שלא הסירו עין].

כשמישהו יסכם פעם את הפרויקט הציוני, בתרועת ניצחון או בתוגת מפסידים, לא משנה, הוא יידרש גם לתמיהה מוזרה אחת: כיצד זה קרה שכל כך הרבה אנשים מקשרים ציונות עם עשייה ובנייה, ולאו דווקא עם הרס ונסיגה. שהרי במקביל לקדחת הבנייה הבלתי פוסקת, בעיקר מעבר לקו הירוק, תמיד נשמעו גם נהמות הדחפורים: עולים, חובטים, שוברים ומרסקים. שיכונים לעולים הוקמו במהירות שיא, שכונות בנה-ביתך, שכונות לאנשי קבע, פרברי שינה, מגדלי יוקרה צצו בכל פינה; ובאותה שעה ממש גרף מלאך ההסטוריה הציונית עוד ועוד ערימות של הרס וחורבן מאחורי גבו.

ההריסות, כמובן, יועדו לערבים. מדי פעם הורסת המדינה גם בדל-מאחז יהודי בשטחים; הורסת ידי חובה, בהרכנת ראש חסודה לבג"ץ. בל יעלה על דעתו של איש להשוות בין בן גזע האדונים שאינספור אפשרויות חוקיות פתוחות בפניו לבנות את ביתו לבין בן גזע העבדים שכל הארץ, עד קצה האופק, חסומה בפניו בהררי סייגים משפטיים; בין מי שמבקש ואף מצליח להקים את ביתו על קרקע גזולה לבין מי שמבקש ולא מצליח להקים את ביתו על אדמתו הפרטית; בין מי שהריבון יאבטח את ביתו באמצעות הטלת משטר אימים על כל שכניו לבין מי שיכול רק לחלום על כך שהריבון יאבטח אותו.

ועוד אולי יתמה אותו אדם על כך שמעט כל כך ישראלים ידעו בכלל על ממדי ההרס הזה, שהתחולל כל הזמן, מדי שבוע בשבוע, כמעט אין יום שמדינת ישראל לא הורסת בית ערבי כלשהו בין הירדן לים. ועל הזיכרון הישראלי הקצר יתמה, זיכרון שכבר שכח מזמן כיצד השלטון הזר הבריטי עולל לנו בדיוק אותם פשעים. והתמיהה הגדולה מכולן תהיה על אותם אלה שידעו ובכל זאת תמיד הניחו איכשהו שההרס הזה נכון, ראוי, מוצדק משפטית; שהם הניחו, בפשטות שאין לחשוב אחריה, כי כמחצית מן האוכלוסיה בין הירדן לים, אותה מחצית שבמקרה דוברת ערבית, היא גם פורעת חוק מטבעה, פשוט לא מסוגלת לציית לחוקי הבנייה, ולא רק זאת, אלא גם לוקה באיוולת וקוצר רואי משוועים כל כך, שהיא ממיטה על עצמה כל כך הרבה הריסות בתים, מרוששת את עצמה לדעת. הרי מה פשוט יותר היה מלתכנן כראוי ולהגיש כראוי ולקבל אישור כראוי ואז לבנות? בקיצור, מה פשוט יותר מלהיות יהודי?

כן, ככה חושבים לעצמם הישראלים שומרי-החוק, ומישהו פעם יתהה גם על כך. נניח כעת לתמיהות האלה ונחזור למציאות האפורה של פסולת הבניין והרהיטים ההפוכים. זה קורה כל הזמן, כמעט ללא זכר בעיתונות, זה עובר ליד האוזן וחולף הלאה. נהמת הדחפורים היא רעש הרקע הקבוע של הציונות. תאזינו לו כמה רגעים.

* * *

"הרס בית משפחת אל-ערבייה (בענתא) עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית."
(הרב אריק אשרמן)

* * *

להוציא פגיעה בגוף ובנפש, אין פגיעה אכזרית יותר באדם מאשר הריסת ביתו. המשמעות הכלכלית עבור רוב האנשים היא אובדן ההון העיקרי שצברו בחייהם; נסיגה של 20-30 שנים לאחור מבחינת העצמאות הכלכלית. אבל הרס הבית הוא כמובן הרבה יותר מזה. זהו הרס המרחב האישי והאינטימי שבו נוצרו הזכרונות היקרים ביותר לאדם. עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים. כל פרט קטן בבית, סתמי לכאורה לעין זרה, נושא איתו משמעויות אינטנסיביות עבור מי שגר בו. העץ בחצר, הזווית של הצללים שחודרים לחדר, המשקוף הסדוק, הסידור הפרטי של הבגדים או הצעצועים. כל אלה נמחים בהרף רגע ברוטלי כשעולה הדחפור על ביתך, והתחושה ההכרחית היא של תלישות – ניתוק וציפה בחלל מנוכר, לא אישי. המילה הזאת, שעברה זילות נוראה בשפה שלנו – "טראומה" – הולמת בדיוק מצב כזה.

* * *

מדינת ישראל הורסת והורסת. הנה שורה של הריסות כאלה, רצף חורבני, מתחילת השנה ועד הימים האחרונים. אי אפשר לתעד את הכל. אי אפשר להעלות מאות תמונות, של כל בית ובית שהמדינה הרסה בחצי שנה האחרונה. צריך לתפוס את הזוועה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. בינתיים נסתפק בדגימה. תנו כבוד להורסים במלאכה.

מדינת ישראל הרסה את ביתו של ראפעת עיסאווי, כאמצעי לחץ על אחיו סאמר, שובת הרעב. עיסאוויה, 4 לינואר 2013. צילום: שירז גרינבאום

מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה 36 איש ללא מחסה. אום אל-ח'יר ודרום הר חברון, 14 לינואר 2013. צילום: קרן מנור

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אל-רג'אבי. 15 לינואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: מחפוז אבו-טורק, APA Images

מדינת ישראל הרסה 70 מבנים וזרקה מספר לא ידוע של נפשות ללא מחסה. 17 לינואר, חמאם אל-מליח, בקעת הירדן. צילום: אחמד אל-באז

מדינת ישראל הרסה 55 מבנים וזרקה 187 איש ללא מחסה. אל-מייתה, בקעת הירדן, 20 לינואר 2013. צילום: קרן מנור

מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב 30 איש. 5 בפברואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: WAFA

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אבו-סאפא וזרקה 12 איש לרחוב. 18 לפברואר, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: PNN

מדינת ישראל הרסה מסעדה. בית ג'אלה, 18 לאפריל 2013. צילום: אן פאק

מדינת ישראל הרסה חלקים מבית משפחת ג'רדאת. א-טור, מזרח ירושלים, 24 לאפריל 2013. צילום: ריאן רודריק ביילר

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת סבאח וזרקה לרחוב שני הורים וחמישה ילדים. מחנה שועפאט, 20 למאי 2013. צילום: טלי מאייר

מדינת ישראל הרסה 15 מבנים וזרקה מביתם עשרות בדואים. כפר עתיר, 21 במאי 2013. צילום: אורן זיו

מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב חמש משפחות. ג'בל מוכאבר, מזרח ירושלים, 21 למאי 2013. צילום: אחמד ג'רבלי, AFP

מדינת ישראל הרסה שתי דירות של משפחת אל-סלאימה וזרקה 13 איש לרחוב. בית חנינא, מזרח ירושלים, 29 למאי 2013. צילום: לזאר סימיינוב

מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה לרחוב למעלה מ-40 איש. כפר אל-נועימה, בקעת הירדן, 4 ליוני 2013. צילום: AFP

* * *

בשנת 2011 לבדה הרסה ישראל כ-1,000 בתים בכפרים הבדואים בנגב. את הנתונים לגבי שנת 2012 משרד הפנים אינו חושף.

בשנת 2012 לבדה הרסה ישראל כ-600 מבנים ברחבי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, 880 אנשים, יותר ממחציתם ילדים, איבדו את ביתם. כ-90% מההריסות היו בשטח C, היתר במזרח ירושלים.

נכון לעכשיו, סכנת הריסה מיידית מרחפת מעל 400 בתים בשכונות מזרח ירושלים.

מאז 1967 הרסה ישראל בשטחים הכבושים יותר מ-28,000 מבנים פלסטיניים.

37% מאדמות המדינה בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות יהודיות מאז 1967; בכל אותה תקופה, רק 0.7% מאדמות אלה הוקצו לפלסטינים.

מאז 1967 צמחה האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים כמעט בכרבע מליון נפש; לאורך כל אותה תקופה, ניתנו במזרח העיר 3,900 היתרי בנייה בלבד.

כמעט במחצית משטח מזרח ירושלים הפלסטינית עדיין אין תכניות מתאר במשך 46 שנה. 35% מהשטח המתוכנן מוגדר "שטח נוף פתוח", שאין לבנות בו. רק 17% משטחי מזרח ירושלים הפלסטינית  עומדים לרשות התושבים לבנייה למגורים, והם מוצו כמעט עד תום. אין לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים דרך חוקית לבנות בתים.

בשנים 2005-2009 אושרה בנייתן של כ-18,000 יחידות דיור בירושלים; רק 13% מהן אושרו במזרח העיר.

ברוב שטחי מזרח ירושלים מותרת בנייה עד 75%; במערב העיר מותרת בניה בין 75%-150%.

180,000 הפלסטינים המתגוררים בשטח C נאלצים להסתפק ב-0.5% משטחו בלבד להיתרי בנייה.

בשנים 2009-2010 אושרו 13 מתוך 776 בקשות של פלסטינים לבנייה בשטח C; זה  1.7% בלבד.

מדינת ישראל מתכננת למחוק כפרים שלמים בשטח C. נגד רוב מבני ח'רבת סוסיא (כפר בן 180 שנה), שמונה 250 נפש, הוצאו צווי הריסה. כך גם נגד תושבי ח'רבת א-דוקייקה וח'רבת זנותה, המונים כ-550 נפש.

* * *

ומה קורה כשהורסים את הבית הלא נכון? על טעויות (של יהודים) משלמים (הערבים) ואז מתוודים (בפני יהודים) ומקבלים חיבוק חמים.

>

* * *

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (ישעיהו, א', ז').

מן העיתונות: צה"ל מגייס תלמידי תיכון לחיל התקשוב. ה"שוחרים" עולים על מדים החל מכיתה י' ומקבלים הכשרה טכנולוגית לשירות בחיל. אל שתי הכיתות שכבר פועלות בקרית גת ורחובות יצטרפו חמש כיתות השנה. בחיל התקשוב מסבירים: "המוטו הוא לקצר את משך ההכשרה לשירות בחיל כדי שהצעירים ישובצו במהירות בתפקידים שלהם. גם לאור קיצור השירות, היה צריך למצוא פטנט לקצר את ההכשרה הדרושה. לכן אנחנו מתחילים להשפיע על תכנים לפני הגיוס לצבא, והחבר'ה האלו יוכלו להגיע יותר מוכנים לשירות הפעיל." עוד נמסר, שכחלק מהמעבר המתוכנן לבסיסים ההדרכה והתמיכה בקריית הבה"דים סמוך לבאר שבע, ניכרת השקעה רבה בפריפריה הדרומית, ומשם ינסו באגף התקשוב לשאוב "שוחרים" מתאימים.

* * *

ישיבת סיכום והערכה של ראש אג"ת ועוזריו, אי-שם בקריה

- אני יכול להבין מי האדיוט הזה?
- איזה אדיוט? זה שהמציא את המילה "תקשוב"?
- לא, זה שהתחיל דווקא בכיתה י'. מה זה הפטור הגורף הזה לכיתות א'-ט'?
- אה, חשבנו שקודם נתחיל עם פיילוט צנוע, ורק אחר כך…
- שטויות. היום האשפים הטכנולוגיים הם בני 10-11. את השוחרים צריך לגייס, סליחה, להכשיר כבר מכיתה ד'.
- אה, יש בעיה עם הגודל של המדים.
- תראה מה זה ההבדל בין ראש אג"ת לעוזרים שלו. כשאני, ראש אג"ת, מבחין בחוסר התאמה בין המציאות לחזון, אני מסיק שיש בעיה במציאות. אתה מסיק שיש בעיה בחזון.
- חלילה, לא בחזון. רק באפסנאות. ילד בכיתה ד' יטבע אפילו במכנסיים מידה ק'.
- נו, אז הבעיה היא בילד, אתה לא חושב?
- המממ. שנמתח אותו?
- חכה, חכה. תיכף תבין. אני רוצה קודם להבין למה התכנית הזאת לא רצה כבר בכל החילות.
- האמת שיש עוד פיילוט חצי חשאי. שוחרי גבעתי. לקחנו ילדים בכיתה ג' מבית ספר ב…
- אל תגיד לי. קריית מלאכי?
- איך ידעת?
- ניסויים כאלה עושים בפריפריה. תמשיך.
- בקיצור, זאת הצלחה גדולה. הילדים מתים על הכומתות הסגולות.
- מצליחים להרים מקלע "נגב"?
- בטח. ילדים חזקים אלה. גם מקבלים תוספת חלבון במנות קרב.
- אה, הם על מנות קרב.
- תשע שנים רצוף. עד גיל 18.
- שיתרגלו.
- בדיוק. גם הקמנו קו ייצור ייעודי ב"אוסם" לבמבה קרבית.
- ?
- מוּחרשת.
- אה, מצוין. בקיצור, הם יגיעו מוכנים לגמרי.
- כן, מן הבקו"ם ישר לקסבה של שכם. הם גם צנומים יותר, זה יתרון בסמטאות.
- איך המוטיבציה שלהם?
- בשמיים. מתים ליפול בקרב.
- טוב, תורידו להם קצת את הציפיות. היום חיילי צה"ל נהרגים בעיקר מאש כוחותינו.
- לא אכפת להם, העיקר למות. ת'כלס, ילדים. לא כל כך מבינים בזה.
- כן, זאת תמיד היתה הבעיה עם בני 18. דבקות מופרזת בחיים.
- רק שתדע, יש לנו בעיה מסוימת עם חלק מבתי הספר.
- מה הבעיה?
- לא כל המנהלים משתפים פעולה ברצון.
- למה?
- כל מיני טיעונים מוזרים. "משמעת צבאית לא מתאימה לבית ספר", "הילדים צריכים לרכוש השכלה קודם", אתה יודע.
- פחחח. מרבה דעת מרבה מכאוב. זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה להקדים כבר ולהתחיל את התכנית ב…
- גני טרום-חובה?
- פעוטונים. "שוחרים בחיתולים". איך זה?
- עלול ליצור בעיות היגיינה בטנקים.
- לא, לא. בינתיים רק נחדיר להם משמעת ברזל ואהבת מולדת.
- בלי נשק חם?
- אולי רק רימוני רסס. זה גם מפתח מוטוריקה עדינה.
- אני חייב לשאול שוב על המדים.
- אה, טוב שהזכרת לי. זה פרוייקט מהפכני, עובדים עליו במכון הביולוגי כבר שנתיים. המדים צומחים לבד מהגוף.
- ??
- זה עובד בהשתלת גן מיוחד לאמא, עוד בהריון. העובר מצמיח מין שכבת טקסטיל אורגני שהולכת ומתעבה עם השנים. בגיל 7 זה כבר נראה כמו מדי ב'.
- מדהים. חיוּל בחדר הלידה.
- בדיוק. בעתיד הבקו"ם יהפוך לאגף בבית היולדות. אגב, המודל האחרון כבר בא עם צבעי הסוואה.
- זה יורד?
- בשביל מה? עושים מקלחת ואתה כמו חדש.
- חשבתי שמרגילים אותם לא להתקלח. כמו בקרב.
- פעם בשבוע. כשמגיעה המינקת הגדודית.
- אפרופו מינקת, הרבנים הצבאיים כבר מסתובבים עצבנים עם חבילות פלסטרים.
- איפה?
- בתינוקיה. לסתום לבנות את הפה. שירת נשים, נו.
- הן תינוקות, לא נשים. והן צורחות, לא שרות.
- אני לא מבקר מוזיקה. אבל חשבתי, עם כל ההנדסה הגנטית הזאת…
- שנסדר את זה כבר ברמת העובר? כלומר, העוברה?
- למה לא? מדים כן ומיתרי קול לא?
- רעיון מצוין. נבדוק את זה. תבוא אתי מחר לתרגיל המסכם של גן רבקה?
- יהיה "שטוּחים"?
- מלא. עם יין פטישים.
- סבבה.

דן גזית, בן 76, הוא ארכיאולוג בן קיבוץ גבולות, שפעל רבות לגילוי ושימור ההסטוריה העתיקה של חבל הבשור. על ממצאיו הארכיאולוגיים ועל ההסטוריה של הנגב בכללותו הוא נוהג לכתוב בטור קבוע שיש לו ב"ככה זה", עיתון תושבי המועצה האזורית אשכול. בגיליון 104 של העיתון (אוגוסט 2012), באופן חריג, הפנה גזית את מבטו אל ההסטוריה הקרובה של סביבתו הקרובה – אירועי מלחמת העצמאות וגורלם של הבדואים בנגב בשנים 1948-1952. המאמר המרתק שהוא כתב מובא לפניכם.

בימים אלה, כשקרוב ל-40 אלף בדואים נתונים בסכנת עקירה מבתיהם בעקבות תכנית פראוור-בגין, כשתועמלנים מטעם השלטון והתקשורת מפיצים כזבים על "פלישת הבדואים לאדמות לאום", חשוב לשמוע את העובדות ההסטוריות, דווקא מפי מומחה שחי באזור שנים רבות. יש להניח שהעובדות האלו ידועות לישראלים רבים שחיו ופעלו בנגב בשנות ה-50' אך מעדיפים לשכוח אותן (למחקר הסטורי מאיר עיניים על המדיניות הישראלית כלפי הבדואים בשנות המדינה הראשונות, ראו כאן). בעיצומו של מבצע הגירוש של שבט אל-עראקיב מאזור רהט, בסוף שנת 1951, הסביר המושל הצבאי של הנגב, מיכאל הנגבי, שהסיבות לגירוש אינן רק בטחוניות אלא גם כלכליות: "הבדואים חולשים באזור הנ"ל על שטח של כ-100,000 דונם אדמה פוריה, דבר אשר מהווה גורם מפריע לתכנון התיישבות יותר צפופה של האזור ובולם את אפשרויות פיתוחו." הדברים כאילו נכתבו היום בידי פקידי התכנון של מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון.

גזית מזכיר לנו שצה"ל גירש 12 שבטים בדואים מעבר לגבולות ישראל, כולל שבטים ידידותיים; שאדמות השלל, 2 מליון דונם מנחלות הבדואים, חולקו מיד בין יישובי הנגב היהודים, ואלה העסיקו את בעלי האדמות לשעבר כ"אריסים"; שקיבוצי הנגב בזזו עדרי צאן וחרשו אדמות של בדואים בעידוד צה"ל; שבעיריית באר שבע המנדטורית שכן ארכיון ובו כל הסדרי הבעלות של הבדואים באזור; ושהסיבה העיקרית לכך שהבדואים מתקשים בבתי המשפט הישראליים להוכיח את בעלותם על קרקעות שעליהן ישבו עוד מן התקופה העות'ומאנית, היא שלאחר כיבוש באר שבע הרשויות הישראליות דאגו "לאבד" את תכולת הארכיון הזה במהלך העברתו לגנזך המדינה. מדינת ישראל, שב-1948 העלימה את הסדרי הבעלות של הבדואים על נחלותיהם בנגב, מגרשת אותם כיום מעל אדמתם בטענה שאין להם מסמכי בעלות רשמיים.

אני מודה לדן גזית על האישור לפרסם את המאמר בבלוג.

* * *

עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר:
גירוש הבדואים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות

דן גזית

מחובתי להקדים ולומר כי התלבטתי ארוכות האם להעלות את הנושא הטעון הזה. הכריע את הכף הצורך לשבץ, אחרי 108 רשימות במסגרת מדורי, פרק חשוב בתולדות חבל הבשור; למען הגילוי הנאות, אינני "פוסט-ציוני", אך גם הטענה "אבל הם התחילו" לא מקובלת עלי (כי, בנוסף לכל – בחלק מהמקרים היא לא מדויקת, בלשון המעטה).

כל הרשימה מבוססת על מסמכים מקוריים ומחקרים שצילומיהם מצויים בידי, ממויינים מארכיונו של ד"ר חנינא פורת. על אודות חוקות קרקע ותביעות בעלות על קרקעות בנגב חקרתי במסגרת לימודי לתואר השלישי באוניברסיטת בן גוריון וגם דנתי עם עו"ד ד"ר חליל אבו רביע המתמחה בסוגיה.

בעת המאבק לעצמאות והקרבות מול המצרים (מדצמבר 1947 עד דצמבר 1948), התפלגו 15 אלף בדואי חבל הבשור: חלקם היה עוין, חלקם פסח על שתי הסעיפים וחלקם שיתף פעולה עם היהודים ברמה מסוימת. לאחר הדיפת הפולש המצרי מהנגב אל מעבר לגבול במבצע "חורב" (בסוף דצמבר 1948), נותרו בחבל הבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים – חלקם בתהליכי העברה או פירוק – בקרב כ-5,000 בדואים ששכנו במאהלים, כפרים וכפרירים; רק לאחר 7-8 חודשים קריטיים נוסדו עוד 5 קיבוצים אל מול גבול הרצועה ומושבים בודדים נבנו לאורך צירי התנועה הראשיים (היום כבישים 25 ו-241) במהלך שנת 1949.

במקביל, שבה לנחלותיה רבבת בדואים שנסה מאזורי הקרבות אל מעבר ל"קו הירוק" ולהר הנגב והמתינה שם לתום הלחימה. בדואים אלה איחרו: בהיעדרם נערך מפקד אוכלוסין והם הוכרזו "נפקדים" משוללי-זכויות והמדינה גירשה אותם מעבר לגבולותיה.

מיד בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדואים בעת הקרבות כ"קרקע נטושה". בשלב שני, הופקע כל הנגב, רובו הוסב לשטחי אימונים של הצבא ויישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע דרישה לשיבת אוכלוסיה ערבית.

כבר בשבוע לאחר כיבוש באר שבע במבצע "יואב" (21.10.1948), גורשו מעבר לגבול כל הבדואים שגרו בטווח של 10 ק"מ מהעיר וכן כל השבטים שמדרום-מערב לה עד חלוצה; חודש אחר-כך הוצאה פקודה החתומה בידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לעקור ממקומם את "השבטים הידידותיים" ולהעבירם סמוך לגבול הגדה ("הקו הירוק"), צפונית לבאר שבע. בביצוע הגירוש השתתפו יחידות דרוזיות.

עם תום הקרבות חולקו 2 מיליון דונמים מנחלות הבדואים בצפון הנגב למשקי הצפון. חלק מהשטחים האלה הועבר מאוחר יותר למשקי הנגב ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר בתנאי אריסוּת.

גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא ביטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות מודיעין של הצבא המצרי נעו בו בחופשיות, עד כי ראשי המועצות האזוריות התכנסו ודרשו בתוקף מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב, ששימשו כמסתור למרגלים ולמסתננים. גניבות, חבלות ברכוש ופגיעות בנפש – בחיילים ובאזרחים – היו לשגרה.

באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדואים ממטה העזאזמה אחראים לסדרת מיקושים בנגב המערבי שבה נהרגו יהודים. כתגובה גורשו אלפים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. במהלך פעולות הגירוש – שגררו מחאות של ארה"ב והאו"ם – נהרגו 13 בדואים. בספטמבר 1952 גורשו להר חברון 850 בדואים משבט א-סאני, שהתגוררו בין חצרים לצאלים, מכיוון שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב.

 כדי להתגבר על בעיות הביטחון באזורנו חידש צה"ל הוראה ישנה בלתי-כתובה מחודש יוני 1948, כי בכל מפגש "חשוד" עם בדואים יש לירות על-מנת להרוג. כוחות צבא סרקו מדי פעם את חבל הבשור כדי "לצוד" בדואים שחזרו לנחלתם או שחרגו מהאזור שגורשו אליו. חלק מהמפגשים האלה הסתיים בהרוגים בדואים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב"ציד", בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדואים – הכל באישור צה"ל ובעידודו.

יש לציין כי בתום מלחמת העצמאות נאסר על הבדואים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי.

ובנושא נחלות הבדואים: מאחר ובנגב לא היה נהוג הסדר טאבו וקושאנים, שכן בעיריית באר שבע המנדטורית ארכיון מאורגן ובו כל הסדרי הבעלות והחזקות המוסכמים של הבדואים במחוז. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות הועבר הארכיון לגנזך המדינה ומשם אבדו עקבותיו (אגב – "תרגיל" דומה אירע גם לאחר ההשתלטות על יפו ב-13.5.1948). זאת היא אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלותם של כ-800 אלף דונם בצפון הנגב.

במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בצפון הנגב; רק חלק זעיר מהמשפטים הסתיים בקבלת התביעות או בפשרת פיצויים תמורת הקרקע, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע במדינת ישראל אינם בהכרח חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות'ומאנים שבשמם הועלו הטענות וכן מחוסר מסמכים.

ביום 15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות ערקיב, ליד רהט ("אל עוקבי נגד מדינת ישראל"). פסק הדין הארוך והמפורט קובע כי התובעים לא הצליחו, על אף כל העדים המומחים שזימנו (גיאוגרפים והסטוריונים שבעיקר הסתמכו על תצלומי אוויר ישנים) – להוכיח בעלות מכל סוג שהיא, לפי כל חוקי קרקעות שהם, על אדמות המריבה (חלק מהאי-הסכמה במשפט היה החלת ההגדרה "ישוב" – שהוא מונח משפטי – על מאהל קבע); הקרקעות יועברו לרשות הפיתוח ולמנהל המקרקעין והתובעים ישאו בהוצאות המשפט (50 אלף ש"ח).

המודעה של "עונת התרבות בירושלים" שבישרה על מופע מיצירותיה של אמהוי צגה-מרים גברו (Emahoy Tsegué-Mariam Guébrou) נראתה לי כעוד מפגן הלל וקילוסים יחצ"ני. "אחד הסודות הגדולים ביותר של עולם המוסיקה". "נזירה. מלחינה. אגדה". נו, טוב. מודעות כאלה אתה רואה כל הזמן.

אבל משהו בכל זאת לא הרפה ממני. אולי השם היפה-מוזר הזה, אֵמָהוי, מלא אוויר ופסגות ואנחות, אֵם והוי ואָהוי, אולי החיוך החכם שנשקף מן התמונה במודעה. אז נכנסתי ליוטיוב להאזין לקטע או שניים.

ונפלתי אפיים.

אני מקווה שהקדשתם לקטע הזה את מלוא 9 וחצי הדקות שלו. וששמעתם שם, בהשתאות מחויכת, גם הדים לפנטסיה הכרומטית של באך. ואני מקווה שקלטתם – דקה אחת מספיקה – שאתם ניצבים בפני משהו ששייך לסקאלה אחרת לגמרי של מוסיקה. לסקאלה של דביסי ואריק סאטי ודיוק אלינגטון ואוסקר פיטרסן. וכולם מותכים בסולם פנטטוני שמרקד במקצבים אתיופיים.

שכחתי לציין שגברו, שנולדה באתיופיה לפני 90 שנה בדיוק, מנגנת באלגנטיות וירטואוזית את היצירות של עצמה, גם בימינו אלה. ושב-30 השנים האחרונות היא חיה בחדר קטנטן במנזר האתיופי בירושלים.

חכו, יש עוד. עכשיו עם מגע של בטהובן. זה של שברון הלב השקט, לא הסוער. אצל גברו גם הסערה נמסרת באיפוק אצילי

אניח לכם לקרוא על קורות חייה המרתקים בכתבה הזאת. הילדות בחיק האצולה באתיופיה ובשוויץ, הקשר עם הקיסר היילה סלאסי, הלימודים אצל כנר פולני בקהיר, ההתמסרות לחיי הנזירות, הבריחה מאדיס-אבבה, ההשתקעות בירושלים, הנגינה 7 שעות ביממה, הקרן לתמיכה בחינוך מוזיקלי לילדים ממשפחות עוני, התהילה הבינלאומית, והאנונימיות המוחלטת בישראל.

אגייס את כל כוח הרצון שלי כדי לא להשתלח בפרובינציאליות המחרידה שמניחה לעילוי מוזיקלי כזה לשהות בקרבה במשך שלושה עשורים בלא שתפנה אליו תשומת-לב אגבית. במקום זה אסתפק בתודה עמוקה למאיה דוניץ, שגאלה את אמהוי גברו מאלמוניותה (עבורנו הישראלים) והרימה פרוייקט מרשים, עם ספר יצירה ושני קונצרטים לכבודה.

והנה היא מנגנת בחדרה במנזר.

המחשבה שגם אני הייתי עלול להגיע לגיל 90 בלי לשמוע אף פעם את אמהוי גברו מבהילה אותי כמעט כמו המחשבה שאני עלול להגיע לגיל 90. אולי בכל זאת יש אלוהים.